באחד הערבים דיברתי עם אב לתלמיד שעשה לי בעיות וזו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי כתף קרה מהורה. "הבעיה היא שהילד לא מעריך אותך" – אמר לי אותו האב – "הילדים האחרים מרביצים לו בשיעור שלך ואתה לא מגיב", ואז הפצצה האולטימטיבית "עם המורה הקודמת זה לא היה קורה, הוא העריך אותה". הייתי בשוק והוא המשיך: "אני לא יכול לעשות לך את העבודה, אם אתה רוצה שהוא יקשיב בשיעור שלך תדבר איתו לפני השיעור ותגיע למצב שהוא מעריך אותך". ביי.
טוב, המצב חרבנה. יכול להיות שאני לא במקצוע הנכון? כן, יכול להיות אבל צריך להמשיך לנסות.
נכנסתי לכיתה עצבני. פשוט התחלתי לצעוק על ילדים, להשתיק אותם – זה היה קל, כי האמת הייתי עצבני. יחסית גם הצלחתי להגיע לשקט. קצת לימדתי.
כאשר הייתי בתרגול ילד אחד, שלא עבד ולו רגע אחד מתחילת השיעור, שאל אותי שאלה על החומר למבחן בזמן שעזרתי לילדה אחרת, נתתי בו מבט זועם והמשכתי עם הילדה שעזרתי לה. אח"כ באתי אליו והסברתי לו בשקט מה הבעיה. הוא היה בשוק שהתייחסתי, ואז הוא שאל אותי שאלה על החומר ועזרתי לו והוא קיבל המון מוטיבציה.
רגע. אולי הזעפנות היא לא הכל? אולי צריך באמת, מעבר לזעפנות גם לתת קצת יחס אישי חם וזה יכול לעזור? מצוין, הרבה יותר קל, לפחות בשבילי.
ואז הגעתי לכיתה השניה, עם הילד שלא מעריך אותי. הקשבתי בעצת האב ותפסתי את הילד לשיחה. התנצלתי על שלא עזרתי לו בעבר ואמרתי: "בוא נעשה עסק: אתה לא תחפש אותם ואני אדאג שהם לא ימצאו אותך", "הולך". היה מצויין. אני הייתי עם שבע עיניים על הסביבה שלו, כל הגה של מישהו בסביבתו זכו לגערה מצידי (אמרתי לכם שהייתי עצבני) הילד למד, השקיע והצליח – נהדר.
אז מה המסקנה? אין שיטה, אין נוסחת פלא. קצת מהזעפנות, קצת מהשיחות האישיות וקצת הענשה. כמו כל דבר בחיים – מסובך. רוצים אמירה נחרצת? ברורה? חפשו במקום אחר.
מרשימה אותי היכולת שלך לקבל ביקורת בלי לנסות ולהתגונן, לקחת אותה כמו שהיא ולנסות להפיק את הלקחים הדרושים.
השבמחקבמקום שהרבה אחרים היו מרימים ידיים ועוזבים אתה בוחר להתמודד ולמצוא פתרונות.
אז מה נעשה? נכנע?
השבמחקלא בבית ספרנו.
:-)