יום חמישי, 28 במאי 2009

שוד ושבר


היה לי שיעור עם חצי כיתה ח' (החצי השני היה בטיול שנתי) אחרי המבחן המסכם ולפני המיצ"ב. החלטתי ללמד משהו שיעזור להם במיצ"ב ובכלל בחיים – שברים. לקחתי מבני גורן של כיתות ז' את פרק החזרה על שברים (בכיתה ז' אמורים לחזור על החומר) וכתבתי על הלוח 30 שאלות. התרגיל הקשה ביותר נראה בערך כך:

אמור לקחת למישהו שלמד שברים ויודע את לוח הכפל בערך רבע שעה. אבל לא בבית ספרנו. לא בהקבצה א' בכיתה ח'. הטובים ביותר הצליחו במשך 45 דקות כחצי מהשאלות!!! הגרועים בקושי הצליחו שאלה אחת, רובם נפלו על שלבי הצמצום שהיו בשאלות. והגדילה לעשות ילדה אחת שאמרה: "מה אתה רוצה, אני אפילו לא יודעת את לוח הכפל". אין בושה.
אין לי הרבה מה להוסיף מעבר לנתונים היבשים – המצב על הפנים. יש לי עכשיו כשבועיים עד החופש הגדול וככל הנראה נתמקד בשברים, צמצום ודברים כאלה.

יום ראשון, 24 במאי 2009

ההשקעה משתלמת?


לקרא סוף עונת השיבוצים, ללא שום הצעה ביד, זימנה אותי רכזת המתמטיקה של בית-הספר לשיחה לקראת השנה הבאה.
- "קודם כל אני רוצה לומר שרואים שאתה מאוד משקיע ומתאמץ."
- "כן, ברור."
- "אני לא חושבת שזה טריוויאלי. אנחנו לא מזכירים את זה ביומיום אבל זה ניכר וכל הכבוד."
- "טוב, תודה."
- "בקשר לשנה הבאה, אין לנו הרבה מה להציע אבל אפשר לתת לך 10 שעות בכיתות ח' ו- ט'."
- "טוב, תודה רבה."
- "צריך גם לזכור שהדברים דינמים, יכולות להתווסף כיתות ז', מורות יולדות."
- "כן, יופי."
- "זה בסדר מבחינתך? ומה תעשה ביתר הזמן?"
- "יש לי הצעה מבית-ספר נוסף, פרטי ואני גם מקווה להשתלב בתוכנית להסבת אקדמאים של משרד החינוך אבל יש לי העדפה לבית הספר הזה, גם כי הוא קרוב לבית וגם אני מעדיף בית-ספר ממלכתי."
- "יופי, מצוין."
יש!!!
חשוב להבין, למורות אחרות למתמטיקה חסרות שעות למשרה מלאה ובכל-זאת גרדו לי עשר שעות על חשבון המורות הקיימות. איזו מחמאה, איזה כיף.
יאללה. לתת בראש.

בלגן בסדר


באחד הערבים דיברתי עם אב לתלמיד שעשה לי בעיות וזו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי כתף קרה מהורה. "הבעיה היא שהילד לא מעריך אותך" – אמר לי אותו האב – "הילדים האחרים מרביצים לו בשיעור שלך ואתה לא מגיב", ואז הפצצה האולטימטיבית "עם המורה הקודמת זה לא היה קורה, הוא העריך אותה". הייתי בשוק והוא המשיך: "אני לא יכול לעשות לך את העבודה, אם אתה רוצה שהוא יקשיב בשיעור שלך תדבר איתו לפני השיעור ותגיע למצב שהוא מעריך אותך". ביי.
טוב, המצב חרבנה. יכול להיות שאני לא במקצוע הנכון? כן, יכול להיות אבל צריך להמשיך לנסות.
נכנסתי לכיתה עצבני. פשוט התחלתי לצעוק על ילדים, להשתיק אותם – זה היה קל, כי האמת הייתי עצבני. יחסית גם הצלחתי להגיע לשקט. קצת לימדתי.
כאשר הייתי בתרגול ילד אחד, שלא עבד ולו רגע אחד מתחילת השיעור, שאל אותי שאלה על החומר למבחן בזמן שעזרתי לילדה אחרת, נתתי בו מבט זועם והמשכתי עם הילדה שעזרתי לה. אח"כ באתי אליו והסברתי לו בשקט מה הבעיה. הוא היה בשוק שהתייחסתי, ואז הוא שאל אותי שאלה על החומר ועזרתי לו והוא קיבל המון מוטיבציה.
רגע. אולי הזעפנות היא לא הכל? אולי צריך באמת, מעבר לזעפנות גם לתת קצת יחס אישי חם וזה יכול לעזור? מצוין, הרבה יותר קל, לפחות בשבילי.
ואז הגעתי לכיתה השניה, עם הילד שלא מעריך אותי. הקשבתי בעצת האב ותפסתי את הילד לשיחה. התנצלתי על שלא עזרתי לו בעבר ואמרתי: "בוא נעשה עסק: אתה לא תחפש אותם ואני אדאג שהם לא ימצאו אותך", "הולך". היה מצויין. אני הייתי עם שבע עיניים על הסביבה שלו, כל הגה של מישהו בסביבתו זכו לגערה מצידי (אמרתי לכם שהייתי עצבני) הילד למד, השקיע והצליח – נהדר.
אז מה המסקנה? אין שיטה, אין נוסחת פלא. קצת מהזעפנות, קצת מהשיחות האישיות וקצת הענשה. כמו כל דבר בחיים – מסובך. רוצים אמירה נחרצת? ברורה? חפשו במקום אחר.

יום שישי, 22 במאי 2009

עורכים מבחן


הגיע המפמ"ר – המבחן הארצי המסכם של כיתות ז'. האמת פחות נורא מהמבחן שנתנו להם להתכונן אליו, אולי זו תוכנית אחרת. ממש אין לי מושג, לא חושב שלמישהו כאן יש.
אני ביקשתי להוריד שתי שאלות על חציון וממוצע (שאלות יפות) כי פשוט הם לא למדו את זה. הרגשתי קצת לא בנוח אבל אלו ממש היו שאלות מכשילות מבחינתם. אבל מסתבר שאני הייתי הצנוע ביותר בחבורה.
"המבחן ארוך מדי", "איך הם יבינו את השאלה הארוכה הזו", "לחלשים אין שום סיכוי" – חייבים לקצץ. מה? יש מבחן ארצי שאמור לתת לנו אינדיקציה איפה אנחנו עומדים ואנחנו מקלים כדי שתלמידים שאין להם מושג לפתור שאלה קלה כמו

יוכלו להוציא 55 ולעבור? למה? מי שלא טוב שיכשל, שנדע שלילדים אין מושג.
טוב, השאלה היא איך מקצצים? מורה אחת (דווקא זו שהערכתי עד עתה) הציעה להוריד את שאלות החשבון (כמו הדוגמה המופיעה לעיל) מכיוון שממילא בשנה הבאה, בכיתה ח' הם יוכלו להשתמש במחשבון. וואו!!! הייתי בשוק, ממש לא הצלחתי להוציא הגה. בסוף ויתרו לי. החשבון נשאר.
עברנו על כמה שאלות והורדנו, בנוסף הן רצו להוריד את השאלות הקשות. התנגדתי, הרי ככה מי שהיה מוציא 80 במבחן המקורי יוציא 100 ולא תהיה אבחנה ברמות הגבוהות (גבוהות – עלאק). אז הצעתי להן להעביר ניקוד מהשאלות ה"קשות" לקלות וכך תישאר האבחנה בין הטובים לטובים מאוד. הן קיבלו את הצעתי.
טוב, אבל עכשיו יש בעיה. איך נשנה? מה נגזור ונדביק? נעבור עם טיפקס? בעיה. אני הצעתי את שירותי העריכה שלי בוורד, גם גזירה והדבקה אבל וירטואלים. ההצעה התקבלה בשמחה רבה – ממש מושיע. הקוסם הגדול (הערה: המורה המוערכת לשעבר גם מצליחה לעשות קסמים כאלה).
בקיצור יש מבחן שהוא בושה, אבל מה לעשות, אלה החיים. העיקר שהכל יעבור ממול.

יום רביעי, 20 במאי 2009

Big surprise


אם ההפתעה של כיתה ח' הייתה גדולה – שצריך לחבר להם מבחן, אז ההפתעה בכיתה ז' היא עצומה. מדובר במבחן ארצי (מפמ"ר) שהוא גם המבחן המסכם – כלומר, לא בבית הספר כותבים את המבחן אלא מקבלים אותו מן המוכן (עם אפשרויות לשינויים קלים). אבל בעיה:
א. לקראת חלק מהחומר בכלל לא למדנו.
ב. אין התאמה בין ספר הלימוד העיקרי של בית הספר לבין החומר במבחן. כך שאם ילד רוצה לדעת על אילו עמודים להתכונן בבני גורן – אי אפשר לתת לו.
אותי זה פשוט מטריף. זה המבחן המסכם, 30% מהציון, הילדים לא למדו חלק מהחומר ואפילו אם הם רוצים הם לא יכולים ללמוד. וואו! אני ממש ממש עצבני! איך אפשר לעבוד ככה?!
יש לי תחושה שחוסר הארגון במערכת (ואני לא יודע להגיד אם זה משרד החינוך או בית הספר) פשוט פוגע בתלמידים ומכשיל אותם בכוונה. זה מוציא את כל החשק ללמד ולעבוד – פשוט אין סיכוי.
המבחן טוב, הלימודים טובים אבל אין התאמה ביניהם. ואני צריך לעמוד מול הילדים ולהסביר להם שככה זה וזה לטובתם.

יום שלישי, 19 במאי 2009

מעודד ב'


כבר במהלך המבחן המסכם של כיתה ח' היו ילדים ששאלו מתי יהיה מועד ב'. השאלות מן הסתם גברו אחרי שחילקתי את המבחנים. אחרי ההצלחה של המועדים החוזרים של בחני החזקות אני באופן אישי מתחיל להתאהב בקונספט הזה. למעשה, מועד א' הוא סטירה לחי מצלצלת לתלמידים שלא למדו – פתאום יש דרך לכמת את אי ההקשבה וחוסר הידע. עכשיו, פתאום יש מוטיבציה. עכשיו הם יפתרו הרבה מאוד תרגילי הכנה, יקחו שיעורים פרטיים ויעשו הכל כדי לעבור את המבחן ולדעת. זאת בזמן ששאר הכיתה ממשיכה בחומר הלימודים כרגיל.
ומה התוצאה? התלמידים שהצליחו במועד א', לומדים כרגיל ואילו התלמידים שנכשלו לומדים פי שתיים – גם למבחן החוזר וגם את החומר הנלמד בכיתה, ולמעשה אנו מקבלים סוג של לימוד דיפרנציאלי שבו התלמידים החלשים יותר לומדים בותר אינטנסיביות.
כך שכרגע נראה לי ששנת לימודים בצעם צריכה להיראות כך, כל חודש בוחן ואינסוף בחנים חוזרים. חשוב גם להבין שברגע שילד נכנס לרצינות בלימודים בגלל המוער ב', הוא רציני בכל הלימודים.

יום ראשון, 17 במאי 2009

מערכת החיוך


אתמול באה המורה שהחלפתי אותה לביקור. מדהים. הילדים אוהבים אותה מאוד והם שקטים לידה. הם (וההורים) מדגישים כל הזמן שכאשר היא לימדה הציונים שלהם היו הרבה יותר טובים. למה? איפה טעיתי? אני ללא ספק יודע את החומר, אני גם חושב שמערכי השיעור שלי הם טובים, אני עונה לשאלות, מחזיר מבחנים מהר, נשאר לעזור בהפסקות, בחנים פרטיים אבל בכל זאת משהו חסר.
למשהו הזה, לפי הבנתי, קוראים: שקט.
יש את הטרור, הוא עבד ברמה מסויימת – אבל הילדים טוענים (וכנראה בצדק) שהמורה הקודמת לא הענישה כל-כך הרבה, בכלל, אף מורה לא רושם כל-כך הרבה הפרעות. "למה אתה מגזים?"
אני מתקשר להורים, אבל גם כאן אני ככל הנראה חריג, לפחות לפי תגובת ההורים אף מורה לא מתקשר אליהם כל-כך הרבה.
אז מה הסוד? למה כאשר מורה אחרת נכנסת לשיעור יש דממה? למה כאשר אני נכנס הרעש גובר? זו לא הענישה – חייב להיות משהו אחר.
חככתי בדעתי כל הלילה, האם יכול להיות שטעיתי? האם הוראה היא תחום שלא מתאים לי? אבל הבוקר נראה לי שעליתי על משהו. כאשר מורה מדברת עם תלמיד זה כמעט אף פעם בלי חיוך, עם מבט נוזף משהו וקול תקיף למדי (לאו דווקא צעקה – אבל קרוב). התלמידים מקשיבים. אני לעומת זאת, מחייך, מדבר בנימוס, ברוך. התלמידים לא מקשיבים. למען האמת, לפני שנכנסתי להרפתקה הזו אמר לי עמית לעבודה, טיפוס חביב ביותר, שכאשר הוא לימד בעברו הוא פשוט אף פעם לא חייך – וזה עבד מושלם. רק לקראת סוף השנה הוא נתן חיוך קל והילדים התמוגגו. יכול להיות שזה לא היה הטרור שהשתיק אותם אלא העצבנות ששידרתי?
אני כנראה אצטרך לנסות גם את זה, אבל איך? החיוך, הרוך בדיבור הם חלק ממני. יכול להיות שאני לא מתאים למקצוע? למען האמת, כבר עשיתי את זה בעבר, כאשר גייסתי טירונים בבקו"ם – שום חיוך, הייתי קשוח לגמרי, שיחקתי את התפקיד מושלם. אבל אז היו לי משקפי שמש – דיסטנס.
טוב, לא באנו להנות. לשיעור הבא יגיע מורה אחר – קשוח ועצבני.
יכול להיות שזה כבר מאוחר מדי לשנה הזו, הם כבר מכירים מורה אחר, חייכן, אבל חייבים לנסות, לפחות להתאמן לקראת השנה הבאה.

יום שישי, 15 במאי 2009

מאניה דיפרסיה


ומה יבוא אחרי המאניה של הבחנים החוזרים בחזקות? כמובן שדיפרסיה – הגיע מבחן הסיום.
הדיווחים היו שילדים לומדים יפה וקשה. לשיעור החזרה הגיעו הרבה, פתרתי שאלות על הלוח, את הביות המילוליות פתרתי כמו שאני אוהב, עם טבלה, הייתה התמרמרות כי המורה הקודמת לימדה אחרת אז אמרתי שאפשר גם כך וגם כך – אני ממליץ על טבלאות אבל לא אוריד נקודות על פתרון אחר. שני תלמידים ביקשו לדחות כי הם לא הספיקו לעבור על כל החומר, על חפיפת משולשים, אם נדייק. אחרת הם לא באים – אחד מהם הוא ילד מוכשר ביותר. קצת נלחצתי אבל לא הראיתי סימנים – אי אפשר לדחות וזהו (זה גם נכון).
כולם הגיעו. את חלק האלגברה פתרו די יפה, הרוב פתרו עם טבלאות בהצלחה מרובה, גם סטטיסטיקה והסתברות שלימדתי הלך חלק (טוב, זה חומר ממש קל). בחזקות היה בסדר למרות שילדרים לא יודעים לצמצם – מטריף אותי. מה כל כך קשה ב . אף אחד לא פתר את זה מושלם.
אבל השוס הגדול הגיע בחפיפת משולשים. נכון, שאלות קשות אבל רק כעשרה (מתוך שלושים) פתרו יפה, עוד 4-5 פתרו רק שאלה אחת וכחמישים אחוז – חושך. איזה דיכאון, אני לימדתי את החלק האחרון בחפיפת משולים – כישלון טוטאלי. האם יכול להיות שאני פשוט מורה כל-כך גרוע?
הרי גם די ברור לי שבכיתות ז' יהיו כשלונות צורמים, האם טעיתי? האם הגעתי למקום שאני לא מתאים אליו?

יום שלישי, 12 במאי 2009

יש נפגעים


במלחמה כמו במלחמה – יש נפגעים.
ילד אחד, ככל הנראה חכם למדי, נכשל באופן גורף בשני הבחנים, הפריע למדי בשיעורים האחרונים – אפילו בשיעור החזרה למבחן ולא הגיש את החומר כדי לקבל זכאות למועד ג'. אז הוא ללא ספק היה אחד מהתלמידים שהתקשרתי אל ההורים שלו. הם אמרו שיטפלו בנושא.
למחרת, הוא ניגש אלי ושאל למתי להגיש את התרגילים ומתי המבחן, אמרתי לו שאפשר להגיש מחר (ל"'ג בעומר) ואז לעשות את הבוחן ביום רביעי. אין בי"ס אז אפשר שהוא יבוא אלי ויגיש – אחרת הבוחן יהיה בשבוע הבא. היום הוא התקשר, שאל היכן ניפגש, אמרתי לו שאם הוא יבוא אלי יהיה נחמד. שאלתי איך היו התרגילים, היה לו קצת קשה בהתחלה אבל עכשיו זה יושב לו טוב.
כאשר הוא הגיע, הודיתי לו ושאלתי אותו איך היה במדורה. הוא ענה שהוא לא היה. "בגלל הבוחן", "כן".
הרגשתי חרא. איזה הורים אכזריים, הילד עובד כמו חמור שבועיים ואוסף עצים ובסוף מבטלים לו את המדורה בגללי... אבל רגע. הוא לגמרי הזניח את הלימודים, הוציא 20 במועד הראשון ופחות מכך במועד השני, הוא מפריע בשיעורים ועוד מספר ימים המבחן המסכם – הוא בדרך לאבד את הכיתה. זו לא אשמתי – זו אשמתו, וההורים הם לא אכזריים, הם נהדרים, חזקים ומדהימים, הוא עוד יודה להם על כך בעתיד.
אני חייב להפנים – אני לא חבר, אני עובד אצל ההורים של הילדים כדי שהם ידעו מתמטיקה. נחמד להסתחבק ולצחוק אבל לא בשביל זה משלמים לי כסף.

יום שני, 11 במאי 2009

בחנים פרטיים


שתי בנות הגישו את דפי התרגילים שהיו התנאי למועד ג'. אחת יכלה לעשות את הבוחן ב 12 והשניה באחת. זה יום שאני לא מלמד, אבל אין בעיה, אם זה מה שצריך כדי להוציא ציונים טובים – אני מגיע. הראשונה אכן עשתה בוחן טוב ועלתה מ 27 ל 96 – איזה יופי, איזה כיף.
השניה לעומתה, למרות שבבחנים הקודמים שהגישה הצליחה יפה מאוד – נכשלה לחלוטין, בדברים הפשוטים ביותר. 40, ממש היה לי חבל. מה שהטריד אותי יותר זה הפער בין הדפים שהיא הגישה לבין הבוחן. מן הסתם, פניתי אל האם עם הפער הזה: מבחינתי יש שתי אפשרויות: או בלק-אאוט בבוחן או שמישהו עזר לה לפתור את הדפים בבית והידע לא הוטמע. האם טוענת שככל הנראה מדובר בבלק-אאוט של בוחן, ואגב, העירה שתלמידה עם המון מוטיבציה כיום להצליח במתמטיקה יותר מבעבר. מן הסתם שני בשורות מעודדות, צריך לחשוב איך לטפל בבלק-אאוט – חשבתי על שאלות קלות מקדימות למבחן או אפילו על מועד ב' בבית בהשגחת ההורים. נראה מה יציעו ההורים.
חוצמזה, יש גם הצלחה ראשונית למתקפה בעורף האויב. חמישה תלמידים שדיברתי עם הוריהם הגישו או תיאמו זמן להגיש את דפי החזרה – נראה איך זה יתפתח.

יום ראשון, 10 במאי 2009

מלחמה


תקציר הפרקים הקודמים: בבוחן על חוקי חזקות להקבצה א' של כיתה ח' כ 2/3 נכשלו, כתגובה המורה ניסה נאום מוטיבציה והודיע על מועד ב'. במועד ב' כעשרה תלמידים נוספים הצליחו להוציא ציונים טובים אבל עדיין היו תלמידים שלו הצליחו או לא ניגשו כלל. המורה תאב ההצלחה לא ויתר והכריז על מועד ג', אולם הפעם כדי לזכות בזכאות למועד ג' היה על התלמידים להגיש דפי תרגול.

ובכן, שלושה תלמידים בלבד הגישו את דפי התרגול... איזה עצבים – מה הם לא מבינים שציונים כל 15, 20, 35 הם ציונים רעים? שלושה נוספים אמרו שיגישו למחרת. אבל שבעה תלמידים – כלום, כאילו זה לא נוגע אליהם.
ובכלל, עשיתי שיעור חזרה על חפיפת משולשים, 40 נקודות במבחן המסכם שהוא השבוע – ובקושי הצלחתי להוציא מילה מהפה, איזה רעש, איזה בלגן.
אז החלטתי שהגיע הזמן לתקוף – אצלי תלמידים לא יקבלו ציון 15! את כל הערב העברתי בשיחות עם ההורים ועדכנתי אותם לגבי הרשלנות הפושעת של ילדיהם, שלחתי לכל אחד מההורים את התרגילים ואת הנושאים למבחן המסכם. כל ההורים תמכו (כמו תמיד) והתגובות היו בין: "חבל שאתה אומר לי רק עכשיו", רוצה לומר שאני אשם, ועד "צריך לשכפל מורים כמוך, כל הכבוד על האכפתיות", שגרם לי להסמיק בטלפון. בקיצור – מתקפה חזיתית בעורף האויב. נראה לי שיש סיכוי לשיפור, כלומר, שכולם יעברו את ה 90.
ההרגשה טובה, להתראות במערכה הבאה במלחמה על המאה.

יום שישי, 8 במאי 2009

הפתעה


כמו רעם ביום בהיר זה נחת על צוות מורי המתמטיקה של כיתה ח'. ממש לא היה צפוי. בהתראה קצרה של שבוע פתאום מסתבר לנו שצריך לעשות לכיתה ח' מבחן מסכם לשנה. מאיפה זה הגיע?
ממש בעיה, מי בכלל יודע מה הם למדו במשך כל השנה, הרי המורה של אחת ההקבצות יצאה לחופשת לידה ולמחליף שלה אין שום מושג מה היא לימדה עד עכשיו. מה? לרכזת של השכבה? למה שהיא תדע מה לימדו? מה בכלל איכפת לה?
טוב, לא נורא, יש עוד מורה בהקבצה מקבילה, שהיא תכתוב את המבחן. רגע, היא בכלל לימדה דברים אחרים בנושאים אחרים. מי בכלל חשב על זה ששתי כיתות שונות צריכות ללמוד אותו דבר? אז מה אם זה אותו בי"ס אלו מורות שונות כל אחת רוצה ללמד משהו אחר. מה? רכזת השכבה צריכה לרכז את לימוד המתמטיקה בשכבה? למה? מה בכלל איכפת לה?
תראו, יש גם את המיצ"ב – מבחן שמשרד החינוך בוחן את בתי הספר – זה כבר חשוב, למנהלת, לרכזת. נכון, לתלמידים זה קצת פחות חשוב אבל תעזבו אתכם רגע מהשטויות האלו – היוקרה של בית הספר על הפרק. זה כבר מעניין את הרכזת. אל תכינו את הילדים למבחן המסכם, סתם תנו להם מבחן קל, אתם יודעים, שיהיה ציון שהורים לא יבואו להתלונן והכי חשוב תתכוננו למיצ"ב. זה מאוד חשוב.

יום חמישי, 7 במאי 2009

90 זה נכשל


עשינו מועד ב' בבוחן בחזקות.
נתחיל בדברים הרעים – שישה תלמידים שנכשלו לא ניגשו בכלל למועד ב'. מבין ה 16 שכן ניגשו לשמונה לא היה מושג – הם לא למדו, אולי הם קיוו שמועד ב' יהיה יותר קל והם ישפרו ציון.
אבל – שמונה תלמידים אחרים פשוט קרעו את התחת, למדו והצליחו. חלק מהתלמידים הם גם מאוד דומיננטים מה שיצר בכיתה אווירה של הצלחה (בניגוד לבוחן הקודם). ילד אחד, שהוציא 83 בבוחן הראשון ניגש לשפר והוציא 99. ילד אחר ששיפר מ 63 ל 85 ביקש לגשת גם למועד ג'.
בתום השעור העוקב, בהכנה למבחן המסכם, רשמתי את הילדים שרוצים לגשת למועד ג' – הזכרתי להם שגם בבוחן וגם במבחן המסכם "90 זה נכשל", ילד שהצליח לשפר מ 40 ל 96 אמר לי: "נו, אתה ממש מגזים" (הפעם עם חיוך).
שאלתי: אתה תסכים לעבור ניתוח עיניים אצל רופא שקיבל 70 במבחן ברפואת עיניים? לנסוע על גשר שהמהנדסת שתכננה אותו קיבלה 60?
התלמיד: לא. אבל אנחנו רק בכיתה ח'.
אני: כאן זה מתחיל.

לקראת מועד ג', שיהיה בשבוע של המבחן המסכם, שלחתי להם דפים שהם צריכים להגיש לי כדי לקבל לגשת לבוחן. מבחינתי שיהיו מאה מועדים – כל עוד הם מבינים שהרף לא יורד אליהם אלא הם אלה שצריכים לעלות אליו. נושא החזקות הוא גם חלק מהמבחן המסכם כך שזו בעצם הכנה גם אליו. אולי אני טועה אבל יש לי הרגשה טובה שהם מתחילים לקבל מוטיבציה להצליח.

טוב, בטח הפוסט הבא יהיה דכאוני...

יום רביעי, 6 במאי 2009

המובטל בלוז


הגענו לעונת השיבוצים, או אם נהיה מדויקים יותר – לשלהי עונת השיבוצים.
בבית הספר שבו אני מלמד כרגע כבר הודיעו לי שככל הנראה לא יהיה תקן בשנה הבאה. גם בבית ספר אחר בעיר, ששם אמרו שמחפשים מורים למתמטיקה בנרות, כבר הודיעו לי שלא צריך עוד מורים. יש עוד שניים שלושה בתי ספר בעיר אבל אף אחד עוד לא חזר אלי. די קשה להיות אופטימי כרגע. אולי באמת עשיתי טעות? אולי אני לא אצליח לגרד גם את המשכורת העלובה של המורה? אולי הקיצוץ הקרוב במשרד החינוך כבר ישפיע עלי?
גם התוכנית להסבת אקדמאים להוראת המתמטיקה, תוכנית שמבטיחה קצבת אבטלה בעת ההסבה, עדיין לא נפתחה ומי יודע אם תפתח בכלל. קיצוצים כבר אמרנו?
מה נעשה? שיעורים פרטיים? נראה לי שקשה להתקיים מזה, הכנסה לא מובטחת – יש גם הצפה של מורים כרגע. איך בכלל אני אמכור את עצמי לתלמידים? אני ממש שונא לעשות את זה.
דיכאון.

יום שלישי, 5 במאי 2009

תכנות בעיות גילאים


קודם כל אזהרה: אם אתם לא בקטע של איך יוצרים תרגילים בתוכנה או מה האלגוריתם של יצירת בעיות אל תקראו את הקטע הבא.
כזכור בבסיס בעיית גילאים יש יחס בין גיל שני אנשים כיום, היחס בין גילאיהם בזמן אחר נתון. בזכות המידע הכפול אפשר למצוא את הגילאים או את הזמן הנתון. למשל, גילו של האב הוא פי ארבע מגיל הבן כיום ובעוד חמש שנים גילו יהיה פי שלוש. מצא את גילאי האב והבן כיום.
הנוסחא היא: , ואם נכליל נקבל כאשר
x – גיל הבן
c – הפרש הזמנים (5 בדוגמא שלנו)
b – יחס הגילאים כיום (4 בדוגמא שלנו)
a – יחס הגילאים בעתיד (3 בדוגמא שלנו)
אם נבודד את b נקבל את המשוואה הבאה

כך שאם אנחנו רוצים ש b יהיה שלם אנחנו צריכים לדאוג ש . כדי לעשות זאת אנחנו נגריל שלושה מספרים שלמים l, m, n כך ש


וכך שני צידי המשוואה יהיו שווים ל . מכיוון ש c יכול להיות שלילי ו k הוא בלתי נראה נתיר ל l להיות שלילי בעוד ש m,n יהיו חיוביים.
וכך באמצעות שלושת המספרים השלמים l, m, n אפשר ליצור באופן אוטומטי בעיות גילאים מילוליות. כרגע אני צריך להוסיף גם את בעיות המחיר ובעיות הכמות כדי להנפיק דפי עבודה לחזרה בכיתות ז', בעיקר ב ז'3 שאותם לא לימדתי לפתור עם טבלאות.

הערה: ומה שמעניין זה שההסבר הזה (באנגלית) מופיע כתעוד הפונקציה שמנפיקה את התרגילים.... אנה הגענו?

יום ראשון, 3 במאי 2009

הזמן האבוד


אי שם באמצע שנות התשעים כאשר עברתי ממשרת בודק תוכנה למשרת מתכנת ושילשתי את שכרי מאלפיים שקלים לחודש ל 6000, היינו (אשתי לעתיד ואני) בתחושת אופוריה – הגענו אל המנוחה והנחלה. מעכשיו לא נגד מחסור עוד. תוך שלושה חודשים היינו במינוס שלא הכרנו עד אז.
כאז גם עכשיו, אלא שהפעם המשאב הוא זמן.
הייתי בטוח שהולכים להיות לי חמישה חודשים רגועים, עם הרבה פנאי. בסה"כ חצי משרת הוראה, כאשר משרת מורה זה בעצם חצי משרה. לא יודע איך זה קרה אבל אין לי זמן לכלום. לא לבדוק ולכתוב תרגילים, לא לשחק באינטרנט (הטריק למי שמכיר), לא לנקות את הבית, לא לבשל, לא לעשות ספורט, לא לדבר (לכתוב) פוליטיקה, לא לעשות למען הקהילה. כלום.
שם את הבנות בבוקר, מלמד, אוסף אותן, מכין ארוחת צהריים, מפנה, יורד עם הכלב, מכניס קצת נתונים למערכת המשו"ב (מעקב אחרי התנהגות התלמידים), מפזר לחוגים/חברים, אוסף מהחוגים/חברים, מכין ארוחת ערב, מפנה, יורד עם הכלב, מכין לחם ולפעמים כותב בבלוג. זהו. הלך היום.
בימים חופשיים, שאני לא מלמד יש לי איזה 3-4 שעות ריקות שמתמלאות מיד במשהו – בקיצור, אני בקריסה טוטאלית, איפה השקט? השלווה? איפה הפעילות למען הקהילה? איפה הזמן?

יום שישי, 1 במאי 2009

יש לי גב


אחרי שאני מרסס את הילדים באזהרות מן הסתם אני צריך לממש ולהתקשר להורים של ילדים שמפריעים. האמת מפחיד. די קשה להגיד להורה שהילד לא מתנהג כראוי, לא לומד – זה יכול להיות מאוד לא נעים, ובטח יהיו הורים שיקחו את זה באופן אישי ויאשימו אותי בחוסר התפקוד.
אבל עד כה התקשרתי לכ 5-6 הורים, תמיד עם פרפרים בלב ותמיד החששות שלי היו מופרכים לגמרי. ההורים תמיד קשובים, תמיד מבינים שיש להם בעיה אם הילד לא לומד והכי מפתיע תמיד מבינים שיש רמת התנהגות צפויה מהתלמידים. ההורים גם מבטיחים שההתנהגות של הילד תשתפר, ולרוב הם צודקים. לגבי ילדה אחת הייתי צריך לתת צלצול חוזר והאב הבטיח לי שהעניין יטופל מיידית.
אני ממש מופתע לטובה. בעיתונים תמיד קראתי שההורים לא נותנים גב למורים, שההורים יוצאים נגד המורים ועוד כהנה וכהנה. בינתיים, טפו, טפו, טפו, ההורים מבינים את תפקידם במשולש, שזו האחריות שלהם לדאוג שהילד ילמד ולא של המורה, המורה הוא הכלי בידיו של ההורה. מבחינתי, הגיבוי של ההורים ללימוד הוא המפתח להצלחה של מערכת החינוך ולכן שיחות הטלפון האלו מאוד מאוד מעודדות.