מאניה דיפרסיה

ומה יבוא אחרי המאניה של הבחנים החוזרים בחזקות? כמובן שדיפרסיה – הגיע מבחן הסיום.
הדיווחים היו שילדים לומדים יפה וקשה. לשיעור החזרה הגיעו הרבה, פתרתי שאלות על הלוח, את הביות המילוליות פתרתי כמו שאני אוהב, עם טבלה, הייתה התמרמרות כי המורה הקודמת לימדה אחרת אז אמרתי שאפשר גם כך וגם כך – אני ממליץ על טבלאות אבל לא אוריד נקודות על פתרון אחר. שני תלמידים ביקשו לדחות כי הם לא הספיקו לעבור על כל החומר, על חפיפת משולשים, אם נדייק. אחרת הם לא באים – אחד מהם הוא ילד מוכשר ביותר. קצת נלחצתי אבל לא הראיתי סימנים – אי אפשר לדחות וזהו (זה גם נכון).
כולם הגיעו. את חלק האלגברה פתרו די יפה, הרוב פתרו עם טבלאות בהצלחה מרובה, גם סטטיסטיקה והסתברות שלימדתי הלך חלק (טוב, זה חומר ממש קל). בחזקות היה בסדר למרות שילדרים לא יודעים לצמצם – מטריף אותי. מה כל כך קשה ב . אף אחד לא פתר את זה מושלם.
אבל השוס הגדול הגיע בחפיפת משולשים. נכון, שאלות קשות אבל רק כעשרה (מתוך שלושים) פתרו יפה, עוד 4-5 פתרו רק שאלה אחת וכחמישים אחוז – חושך. איזה דיכאון, אני לימדתי את החלק האחרון בחפיפת משולים – כישלון טוטאלי. האם יכול להיות שאני פשוט מורה כל-כך גרוע?
הרי גם די ברור לי שבכיתות ז' יהיו כשלונות צורמים, האם טעיתי? האם הגעתי למקום שאני לא מתאים אליו?