יש נפגעים

במלחמה כמו במלחמה – יש נפגעים.
ילד אחד, ככל הנראה חכם למדי, נכשל באופן גורף בשני הבחנים, הפריע למדי בשיעורים האחרונים – אפילו בשיעור החזרה למבחן ולא הגיש את החומר כדי לקבל זכאות למועד ג'. אז הוא ללא ספק היה אחד מהתלמידים שהתקשרתי אל ההורים שלו. הם אמרו שיטפלו בנושא.
למחרת, הוא ניגש אלי ושאל למתי להגיש את התרגילים ומתי המבחן, אמרתי לו שאפשר להגיש מחר (ל"'ג בעומר) ואז לעשות את הבוחן ביום רביעי. אין בי"ס אז אפשר שהוא יבוא אלי ויגיש – אחרת הבוחן יהיה בשבוע הבא. היום הוא התקשר, שאל היכן ניפגש, אמרתי לו שאם הוא יבוא אלי יהיה נחמד. שאלתי איך היו התרגילים, היה לו קצת קשה בהתחלה אבל עכשיו זה יושב לו טוב.
כאשר הוא הגיע, הודיתי לו ושאלתי אותו איך היה במדורה. הוא ענה שהוא לא היה. "בגלל הבוחן", "כן".
הרגשתי חרא. איזה הורים אכזריים, הילד עובד כמו חמור שבועיים ואוסף עצים ובסוף מבטלים לו את המדורה בגללי... אבל רגע. הוא לגמרי הזניח את הלימודים, הוציא 20 במועד הראשון ופחות מכך במועד השני, הוא מפריע בשיעורים ועוד מספר ימים המבחן המסכם – הוא בדרך לאבד את הכיתה. זו לא אשמתי – זו אשמתו, וההורים הם לא אכזריים, הם נהדרים, חזקים ומדהימים, הוא עוד יודה להם על כך בעתיד.
אני חייב להפנים – אני לא חבר, אני עובד אצל ההורים של הילדים כדי שהם ידעו מתמטיקה. נחמד להסתחבק ולצחוק אבל לא בשביל זה משלמים לי כסף.