אחד היתרונות שההיי-טק נותן לעובדים שלו הוא רכב הליסינג, מה שהפך כמעט כבר לסמל המסחרי של ההיי-טק. אבל כאשר אתה מורה צריך לקנות אוטו יד שניה – נו, לא נורא.
הבעיות מתחילות כאשר האוטו לא מניע, כמו שקרה לי אתמול בצהרים. בהתחלה זה היה קטן עלי, הוצאתי כאבלים ביקשתי ממורה אחרת שתעזור לי להניע ונסענו. אחרי חמש דקות האוטו נכבה. קראתי לקרוב משפחה לחילוץ. הניע אותי והגעתי הביתה – לא יכולתי לנסוע למוסך כי הייתי עם הבנות אז חיכיתי לבוקר.
בבוקר נסעתי למוסך. שוב נתקעתי בדרך, הפעם ליד הקניון, חלומה של כל מורה עם בעל בהיי-טק, אבל הפעם המורה הוא בתפקיד הבעל. לא משנה, ממילא האוטו לא חנה כחוק אז הזמנתי את שגריר וחיכיתי. במהלך ההמתנה בשמש הקופחת התגעגעתי לליסינג, אח, היו זמנים, הייתי מרים טלפון לאלדן, היו מביאים לי רכב חלופי, הייתי מקטר קצת שאני צריך להעביר את כסאות התינוק, וזהו. הבעיה טופלה. טוב, עכשיו אין ליסינג, לא נורא, מחכים קצת.
בא הגורר, נאסר, הוא קצת מתעכב אבל מבטיח לי שכל עכבה לטובה ואח"כ לוקח אותי לחשמלאי שהוא מכיר – דימה. פעם, כשהכסף זרם כמו מים, הייתי הולך רק למוסך המרכזי, הייתי מתאר את הבעיה, לוקח מונית בשישים שקלים לעבודה, חוזר בארבע, משלם בכרטיס אשראי ונוסע לשלום. אבל עכשיו צריך להיות יותר זהירים יותר, אז אני עומד ליד דימה בחוץ, בחום, מפקח על מה שהוא עושה, הוא מזמין אלטרנטור משופץ (אבל "משהו משהו, יותר טוב מחדש"), אני מחכה שעה וחצי באוטו. ואז מגיע המחיר. 750. אני מנסה להתמקח מעט עם כישרון מוטל בספק וכמובן נכשל. טוב, 750. אבל במזומן. אין לי. אני הולך לתחנת הדלק. אי אפשר להוציא. טוב, אז צ'ק עכשיו ובערב אני אקפיץ לו הביתה את המזומן. ועכשיו כבר צהרים, צריך להוציא את הבנות ולהכין ארוחת צהרים.
בקיצור, היום החופשי שלי נשתה ע"י מכונית יד שניה במצב טוב, גרר ומוסכניק ובמקום לעסוק בדברים שברומו של עולם כמו בעיות מילוליות וחוקי חזקות ביליתי בהמתנה לגרר ולאלטרנטור. אבל אלו החיים. האמת, לא נורא, מילא היה יום חופשי ולא פספסתי יום עבודה של 1500 שקל.
גם לי זה קורה לפעמים
השבמחקאין מה לעשות
הרפתקאות במוסכים
אפשר לשאוב משם השראה לדברי תוכחה
מאור
לא היה נורא בכלל, פשוט חוויה שמזמן לא חוויתי.
השבמחקזהירות : הייתי אמור לקטר ולקלל את כל העולם. ובמקום זה אתה יחסית מחוייך ולמוד לקח : בין זה לבין הנוי-אייג' "תן חיוך הכל לטובה", המדרון די חלקלק
השבמחקהניו-אייג' לקחו תפיסה סבירה לחיים והפכו אותה למאוסה במיוחד, למלאכותית.
השבמחקניו-אייג'י רוצה לקלל אבל במקום זה מחייך חיוך צבוע - אני באמת לא רוצה לקלל, באמת פגשתי אנשים נחמדים ובסדר וקצת בזבזתי זמן. הנה אני חי טאילו כותב בבלוג שלי.
אני אוהב לקרוא את הבלוג שלך. עושה לי קצת חשק לחזור ללמד - אבל זה עובר לי אחרי שאני נזכר בפעם האחרונה (והיחידה) שניסיתי...
השבמחקיכול להיות שאני קצת פרנואיד, אבל האם אתה לא חושש שהילדים שלומדים אצלך יקראו את הבלוג?
בוא נראה אותך מתגעגע בערגה אחרי הפוסט הבא...
השבמחקאני מאוד פראנואיד שלא יקראו את הבלוג, בגלל זה אני נשאר בעילום שם ומקום (רק מוכן לומר שאני מצפון הארץ), אני גם מבקש שאם מפיצים את הבלוג לא לציין מי כותב אותו.
אני מקווה לטוב.
צפון הארץ זה שטח נרחב, אבל ציטוטים מהשיעור/ תרגילים מסויימים - עלולים להסגיר אותך בכל זאת...
השבמחקסתם לתשומת ליבך כי זה הבלוג האהוב עלי - לא רוצה שייסגר.