היום יצא שהצלחתי להגיע בשלושה אופנים להוראה פרטנית – וזה נחמד מאוד.
בכיתה אחת שמתי לב לפי שיעורי הבית שיש ילדים שלא מצליחים לפתור משוואות עם שברים (למרות שיטות ההוראה המדהימות והמתקדמות שלי שהזכרתי בפוסטים קודמים), אז הכנתי לאותם ארבעה תלמידים דפי עבודה בנושא. למען האמת הייתי בטוח שהם יובכו מכך אבל הם קיבלו את זה יפה ואפילו שניים מהם מאוד הודו לי מאוד ואמרו שהם מבינים שזה הרבה עבודה להכין דבר כזה. ילד אחד אפילו שאל אם הוא יכול לצלם את הדפים – לא ממש הבנתי את השאלה, אולי הוא חשש לזכויות היוצרים שלי?
בשיעור העוקב, עם כיתה אחרת, אותו סיפור. למרות תחושת ההצלחה שלי בהעברת החומר של בעיות מילוליות הייתה ילדה שבאה אלי עם דמעות בעיניים שהיא לא מבינה את החומר ועכשיו אנחנו עוברים לבעיות תנועה. טוב, קשה לעמוד מול דמעות של ילדה. אז אמרתי לה שתבוא בסוף היום לחדר המורים. באה. כולה חיל ורעדה: "מה רצית ממני?", "ללמד אותך בעיות מילוליות". שוק. לקח לה איזה רבע שעה להשתחרר ולהבין שזה באמת מה שאני רוצה והלך לא רע בכלל. תרגלנו מספר תרגילים והיא הצליחה לא רע.
אחרי השיעור הפרטי הזה, הלכתי לשיעור בונוס שהענקתי לכיתה ח' לקראת הבוחן בחזקות שצפוי להם. למען האמת זה לא שיעור כל-כך בונוס, זה שיעור שהיה להם באופן קבוע אבל אני, בחודש חפיפה עם העבודה לא יכולתי לתת אותו. אבל הפעם, בגלל הבוחן, החלטתי לתת גם אותו. הגיעו רק שבעה. שערוריה. הבוחן למחרת – טוב, אולי הם ממש יודעים טוב את החומר. השיעור הלך די טוב, פתרנו כמה תרגילים ואפילו נשארתי עם חלק מהתלמידים עוד רבע שעה.
בסה"כ, אני משתדל לתת אבל מה שמטריד אותי יותר זה שלמרות התחושות הטובות שלי בקשר לכך שאני מצליח להסביר את החומר – הוא לא עובר. צריך לחשוב על משהו אחר אולי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה