הגיע יום הורים, בעצם זה מורה-הורה-תלמיד. זימנתי אלי את כל המפריעים העיקריים מז3.
המפגש הוא למעשה עימות ביני לבין הילד כאשר ההורה הוא השופט. אני טוען שהילד מפריע, הילד טוען שאני לא מלמד טוב והוא לא מבין כלום ושאצל המורה הקודמת הוא הבין היטב.
בפעם הראשונה זה הסתיים בפשרה כאשר הילד הסכים לבחון דרכים לשיפור ההתנהגות אבל ההורה גם רמז שכדאי שאני אשפר את הדרך שבה אני מלמד ואולי שינוי שיטת הלימוד גרמה לבלבול אצל הילד.
אח"כ עברתי לטקטיקה שונה. פתחתי בזה שהצגתי את עצמי – איש הייטק שפרש (הדגשתי שלא פוטרתי) ובאתי ללמד מתמטיקה מאהבה. התגובה תמיד הייתה: "אידאליסט" ומכאן דרכי הייתה סוגה בשושנים. לילד המסכן לא היה שום סיכוי. הנזיפות היו חד צדדיות, וכאשר הילד טען שהוא לא מבין אצלי כלום אז ההורה נזף בו ואמר לו שהוא צריך להתאמץ יותר ושאני כאן כדי לעזור לו ולא להיפך.
בקיצור, קיבלתי גב נהדר מההורים – מאוד מעודד
מזל שאתה יכול להיכנס למשבצת ה"אידיאליסט".
השבמחקכי בדרך כלל השופט בעימות הזה (ההורה) נוטה לכיוון הילד. בניגוד למצב שהיה פעם, שאז המורה קיבל כבוד מההורה. היום, כשגם ההורים מזלזלים במורים, מה כבר אפשר לצפות מהילדים שלהם?
סבא שלי סיפר לי סיפור:
כשהוא היה תלמיד, פעם אחת אמרו לו להביא את ההורים לשיחה. מרוב הפחד הוא הביא מישהו שהוא מצא ברחוב שישחק את אבא שלו. אבל כשהוא שמע את מה שהמורה אמרה על סבא שלי, הוא נתן לו סטירה...
אבל האמת היא שהמצב לא כל כך פשוט. מורים רבים באמת לא ראויים ליותר מדי הערכה מההורים.
אני חייב לציין שהורים רבים נותנים למורות כן את הגב הראוי ותומכים אבל גם תומכים בילד - וטוב שכך. צריך לשמור על האיזון.
השבמחקלדעתי זה הרבה יותר מסובך. האשמה של ההורים היום גבוהה בהרבה מבעבר. אם פעם אפשר היה לסמוך שלהורים יש אינטרס ארוך טווח המשותף לזה של המורה, כלומר עתידו החינוכי של הילד, היום זה בכלל לא מובן מאליו. הורים רבים הם חסרי חינוך וחלומותיהם על עתידו/עתידה של התכשיט שלהם עובר דרך תכנית השרדות או מגרש הכדורגל של ליברפול.
השבמחקבקיצור - לדעתי המאבק הוא בין המורה האידיאליסט לבין נפשו ילד, עדיף לא לסמוך על עזרת ההורים