שיחה אישית

היום הייתה הפעם הראשונה שניסיתי את נשק השיחה האישית....
לפני השעור דיברתי עם תלמיד שעד כה לא הקשיב, דיבר כל הזמן וטרם הגיש את שיעורי הבית שלו ולו פעם אחת. בשיחה עצמה הרגשתי שהמאמץ נועד לכישלון, מן חוסר הקשבה מופגן - ואז החל השעור.
פתאום - תלמיד מספר אחד - משתתף, יודע, עונה על כל השאלות, תמיד בעמוד הנכון בספר. תענוג. בשעור העוקב נתתי שיעורי בית שמתחילים לעבוד עליהם בכיתה, אותו תלמיד, סיים אותם ראשון (להזכירכם זו הפעם הראשונה ששיעורי הבית בכלל הוגשו) - פשוט תענוג צרוף.
בהפסקה, ניצלתי את המומנטום ושוחחתי עם עוד שני תלמידים אך לצערי הרב לא היה את האפקט כמו בתלמיד הראשון ואני אאלץ להתקשר להורים כדי להמשיך הלאה עם הרגעת הרוחות.

בכיתה השניה, כיתה רגועה יחסית, הייתה דווקא המולה וזאת למרות שהמחנכת נכחה בכיתה לפרקים. למען האמת, עצה אחת טובה שקיבלתי היא שאני אפתור את התרגילים ולא אתן לתלמידים לפתור על הלוח (כלומר, להכתיב לי פתרון) - ככה יש פחות דיבורים. אימצתי.
אבל עדיין, המולה. חלק לא מבינים, חלק משועממים וחלק סתם מדברים. אפילו היה לי קשה להעניש כי לא היו מרעישים בולטים אם כי לקראת אמצע השעור השני עליתי על חלק מהמרעישים המצטיינים. אחרי הפוגה ברעש ושקט שבה יכולתי לשמוע את עצמי, אחת הבולטות אמרה משהו וההמולה חזרה - אז רשמתי אותה וכאשר היא שאלה לשם מה, עניתי: "כדי להרחיק אותך משיעורי המתמטיקה". היא התחילה לבכות. כאשר הסבו את תשומת ליבי לכך אמרתי שעד עכשיו היא הרעישה אז לא נורא אם היא עכשיו תבכה - רשע שכמותי.
כאשר עברנו לתרגול החופשי היא באה לדבר איתי ואמרתי לה שאם היא תפסיק להרעיש ותשתתף בשיעורים אני לא אנקוט נגדה שום צעד, מכיוון שזה היה לקראת סוף השעור עדיין לא בדקתי את רמת ההשפעה.
אז יש למה לחכות.