אבל למה?

חזרתי בשלום מהטיול השנתי והיה פחות נורא ממה שחשבתי. אולי זה בזכות התנאים המועדפים של המורים (חדר, מיטה ומקלחת פרטית במקום אוהל, שק שינה ומקלחת משותפת), אולי בגלל העובדה שכאשר אתה מורה זה לגיטימי לא להיות אחד מהחבר'ה ואולי בגלל שהסיפורים המטומטמים של המדריכים פשוט משעשעים ולא מרגיזים. בקיצור, תחושה טובה של חיצוניות לכל החוויה הזו.
בגדול המוטו של הטיול השנתי הוא שטיפת מוח מאוד משונה. כל הזמן מדברים עם הילדים על החיות, מארג החיים והצמחייה ומסביבנו רק חול וחול ובכלל "אתם אולי לא רואים את זה אבל בעצם מאוד יפה כאן". אחד הילדים אמר: "מה כל-כך יפה, זה נוף של חול". בור ועם הארץ. הוא לא מבין שזה יפה. זו ההגדרה. ארץ ישראל יפה. נקודה. זו אקסיומה.
בכלל הגישה הלימודית לטיול מאוד מעניינת, בשיחה שהייתה לי עם אחת המדריכות שאלתי אותה אם היא מדריכה גם מבוגרים והיא אמרה שלא, כי כדי להדריך מבוגרים צריך לעבור קורס של מורי דרך, שזה קורס של שנה וחצי ואילו כדי להדריך בתי-ספר זה קורס של שלושה ארבעה חודשים. אתה מבין, מבוגרים משלמים כסף בשביל הטיול והם באמת רוצים לדעת דברים ואילו לילדים זה לא ממש משנה אפשר לספר להם כל מיני סיפורים ולא חייבים לענות על השאלות שלהם ברצינות. שלא תבינו אותי לא נכון, היו גם מדריכים טובים עם ידע שענו יפה מאוד על השאלות של התלמידים אבל הרוב לא.
התלמידים מבחינתם בכלל לא מבינים למה צריך את הסיוט הזה, ללכת בחום הזה, בתוך הנוף המשעמם לעלות עליות קשות עם התיק הכבד ועוד צריך לסחוב ג'ריקנים. איזה חרא. וכאשר הם שואלים "למה בכלל צריך את זה?" פשוט אין תשובה, התעלמות מוחלטת.
אבל רגע, זה גם מה שקורה עם מתמטיקה, לא? הילדים לא מבינים למה צריך את זה ואנחנו מתעלמים מהשאלה שהרי אנחנו יודעים טוב יותר. אז על מה אני מלין? ובכן, אני כן יודע למה לומדים מתמטיקה ולמה יוצאים לטיול השנתי. טיול שנתי הוא תופעה ישראלית מיוחדת עם מטרה אחת ויחידה – חיילים טובים.
יש לטיול השנתי שתי דרכים להשיג את המטרה הזו. דבר ראשון שטיפת מוח לאומנית: אקסיומת ארץ ישראל יפה, כיבוש הארץ בטיולים, אנחנו למעשה סובלים למען ארץ ישראל. ומצד שני, לא פחות חשוב ואולי אפילו יותר – ביטול האינדיבידואל. השינה המשותפת, המקלחות המשותפות ועצימת העיניים שמתירה לחבר'ה להתעלל באינדיבידואלים. אז אני מתלונן לא בגלל שאני לא יודע למה צריך טיולים שנתיים, אלא בגלל שאני כן יודע.