בתחילת השנה נהוג בבית הספר לערוך ישיבות הכרות, שבהן המחנכת של כל כיתה מספרת על התלמידים הבעייתיים בכיתה וכך כל מורי אותה כיתה יודעים עם מה יש להם עסק.
במהלך הישיבות האלה אני שם לב שבכל כיתה יש כ 6-8 ילדים שלוקחים רטלין ובערך אותו מספר מאובחנים בלקות למידה כלשהי, בערך 15-20 אחוז!!! לי זה נראה קצת מוגזם.
הילדים (וההורים) בורחים מהר מדי מבעיות ריכוז, שיש לכולנו, הן לסמים כגון רטלין, שמטרתו היא ממש לסמם את הילד והן לאבחונים של לקות למידה שאמורים משום מה לתת לילד הקלות (אני דווקא הייתי מניח שאם יש לך לקות כלשהי אתה צריך להתאמץ יותר). אולי אני סתם שמרן חסר תקנה אבל ילדים צריכים להיות ממושמעים ולהתגבר על בעיות ריכוז או להתאמץ יותר אם קשה – הויתורים האלה רק מעודדים את הילד לוותר ולא להתמודד עם קשיים.
בשיחת ההכרות של המחנך התימני שהוא מורה לתנ"ך כבר 30 שנה, שמעון, הוא תאר ילד בעייתי וכאשר אחת המורות שאלה אותו אילו לקויות יש לו, אז שמעון השיב: "יש לו לקות אחת הוא לא קיבל מספיק מכות כשהוא היה קטן!". אמן.
לא פוליטיקלי קורקט, אבל נכון מאד. זה ידוע שהסיכוי שתאובחן כלקוי למידה עולה מונוטונית עם רמת ההכנסה של ההורים שלך (למעשה רק יש מתאם, אבל נורא רציתי לדחוף את ה"עולה מונוטונית").
השבמחקזה עניין קצת רגיש, כי יש רמות מסויימות של לקויות למידה שהילד צריך להתאמץ יותר, ורמות אחרות, שלא משנה כמה שיתאמץ, לא יעזור לו. איפה עובר הגבול?
ושוב אנחנו חוזרים למטרת החינוך. לפי דעתי המטרה היא לא להביא את כל התלמידים לרמה אחידה אלא לתת להם הזדמנות שווה למצות את יכולתיהם - אם תלמיד הצליח להגיע לקצה גבול היכולת שלנו אז השגנו את המטרה.
השבמחק