יום חמישי, 10 בספטמבר 2009

שאננות


בפעם הראשונה שנסעתי לפורד, נחתי בשדה התעופה בדטרויט, שכרתי אוטו וכל הדרך הסתכלתי במפה, כל מייל וידאתי שאני בכביש הנכון. הגעתי ליעד בקלות ובמהירות. לאחר חודש שבתי לבקר, הפעם, אמרתי לעצמי, אני מכיר את הדרך, הצצתי במפה פה ושם, אבל ידעתי בדיוק איפה צריך לרדך מהכביש המהיר, איפה לפנות ואיך להגיע בדיוק אל היעד. אבל פתאום מצאתי את עצמי בשכונת עוני מפחידה ומסוכנת במזרח דטרויט (בדטרויט יש שלוש אזורים מסוכנים: מזרח דטרויט, מערך דטרויט וצפון דטרויט – בדרום יש פשוט אגם). כמו שאתם רואים אני עדיין חי אבל ללמוד לקח ולא להיות שאנן אחרי הצלחה אחת – זה כבר גדול עלי כנראה.
היום הגעתי לכיתה ח' שאנן, הם הרי כבר אוכלים מכף ידי, צייתנים, עושים מה שאני אומר להם. הם שלי. לא עומדים כשאני נכנס, מאחרים, תלמיד נכנס מהחלון, לא נורא, אני המלך, אני מורה דגול, הם מקשיבים לי. אז זהו, שלא.
למרות שעת הצהרים המאוחרת, החלטתי ללמד לפתוח סוגריים ולא רק לתרגל את המשוואות הפשוטות. אבל שוב נתקלתי בבונקר של "יש לנו את השיטות שלנו ואתה סתם מסבך". הפעם אפילו לא סיבכתי, אבל זה לא משנה – לא הייתה אווירת לימודים, ומסתבר שהם לא יודעים לפתוח סוגריים (אולי באמת השיטה שלי שונה – לפתוח סוגריים נכון). ילד אחד, שקיבל "הפרעה" (כלומר הערה שנכנסת לתעודה) שאל אותי אם בכלל עשיתי תעודת הוראה, החוצפן הקטן... בקיצור – חרא של שיעור. ביום ראשון ניתן בראש!
בכיתה ט', לעומת זאת, אומנם הגיעה רק כחצי כיתה אבל באופן מוזר חדורי מוטיבציה. עשיתי חזרה קלה של חוקי החזקות ונתתי עשרה תרגילים (לא פשוטים יחסית) ומי שגומר יכול ללכת. עבדו יפה מאוד, בריכוז ובהצלחה וסיימו מהר למדי וכמובן הרבה מחמאות.
אבל עדיין השיעור עם כיתה ח' מטריד את מנוחתי ואני עצבני מאוד.

אין תגובות:

פרסום תגובה