יום חמישי, 17 בספטמבר 2009

כיסתו"ח


לאחרונה עלה לכותרות משפטו של סגן אדם מלול שהכה עצירים פלסטינים ובמהלך משפטו העיד נגדו אלוף פיקוד המרכז גד שמני. הטענה של אותו סגן ושל קצינים אחרים היא שהדרגים הבכירים בצה"ל מנותקים מהקורה בשטח ומעדיפים לרחוץ בנקיון כפיהם מאשר להתמודד עם המציאות בשטח. במציאות בשטח (וזאת יודע כל מי ששרת פעם בשטחים) היא שחיילים מכים, מאיימים ומתעללים בתושבים – לעיתים המעשים האלה הם כורח המציאות והדרך היעילה ביותר לטפל במצב הקיים ולעיתים זו התעללות לשמה. הבעיה היא שההוראות של הדרג הגבוה הן כל-כך נקיות ומכובסות שהן מוציאות מחוץ לחוק את כמעט את כל החיילים, והתוצאה היא של התפתחות תרבות הכיסתוח (כלומר, לשקר כלפי מעלה) ושל איש הישר בעיניו יעשה מכיוון שהמפקדים לא יודעים, ויותר חשוב מכך, לא רוצים לדעת את הנעשה בשטח וכך אינם יכולים למנוע את המקרים הקיצוניים מכיוון שגם המקרים הנורמלים הם מחוץ להוראות המפקדים.
ולמה אני נדרש לסוגיה זו בבלוג העוסק בחינוך? משום שבמערכת החינוך המצב דומה מאוד.
המנהלות מדברות בלשון נקיה ומכובסת של להכיל את הילדים הקשים, לעזור להם להתמודד, לתת ביטוי לרגשותיהם, לא להיות שיפוטיים ועוד ועוד. אלא מה, בשטח, הפעם הכיתה, זה בלתי אפשרי, מורות צריכות להתמודד עם הפרעות קשות של אותם ילדים שצריך להכיל, ולכן המורות למעשה צריכות להפעיל טרור בכיתה, ללמד בצורה נוקשה וטכנית, כי המערכת רוצה להכיל את הילדים שמפריעים ללמוד. מורה לא יכולה להגיד בראש חוצות – אני אותם לא מוכנה ולא יכולה ללמד, שהרי מייד כל מגלגלות העיניים יצלבו אותה. וכך יוצא, שבישיבות פדגוגיות כולן מאוד נחמדות, סובלניות ומכילות אבל בישיבות הצוות אפילו לא מצפים ממורות שמלמדות הקבצות נמוכות ללמד משהו. וכך נוצר שוב הניתוק בין הדרגים הגבוהים לבין הדרגים שבשטח וגם הנורמה של השטח היא פורעת חוק ולכן גם עשבים שוטים (כמו אותה מורה למצוינות) יכולים להמשיך ולפרוח.
עד שמשרד החינוך לא יתחיל להתייחס לעצמו ברצינות ולומר אנחנו רוצים ללמד בבית הספר ואנחנו לא מכילים ומחבקים תלמידים שמפריעים לאווירת הלימודים – אלא מקיאים אותם מקרבנו לטובת מסגרות אחרות מערכת החינוך לא תוכל להמריא ולגייס הרבה מורים טובים שבאמת יכולים לחנך ילדים ולמצות את יכולותיהם.

אין תגובות:

פרסום תגובה