יום ראשון, 15 בנובמבר 2009

פוסט טרואמה


עברו המבחנים הסוערים של ח' ו ט'.
למעשה אפשר לחלק את התלמידים לשלוש קבוצות עיקריות:
1. אלו שלמדו ברצינות עד כה והוציאו ציונים גבוהים.
2. אלו שלא למדו ברצינות עד כה אבל למדו חזק לפני המבחן והוציאו ציונים גבוהים.
3. אלו שלא למדו ברצינות עד כה אבל למדו חזק לפני המבחן ונכשלו.
מה שמעניין הוא שעל שלוש הקבוצות האפקט היה דומה – המון מוטיבציה!
הקבוצה הראשונה רואה פירות בהשקעה בשיעורים ומעודדים מהציונים הגבוהים התלמידים מגיעים לשיעור עם הביטחון שהלימוד המתמשך יקדם אותם הלאה.
הקבוצה השניה, ילדים שרובם הרגישו שהוא הולכים לאיבוד במהלך השנה פתאום מצאו את הדרך, התחושה הכללית היא שאפשר, שמתמטיקה זה לא כזה דבר נורא ולא מובן ואפשר וכדאי להתחיל ללמוד ברצינות.
הקבוצה השלישית פשוט קיבלה סטירת לחי מצלצלת. תלמידים מכיתה ט' שהיו בטוחים שהם טובים מדי להקבצה הזו, או שהם שולטים כל כך טוב בחומר התעוררו עם מקלחת מים צוננים. איך זה יתכן? לקבל ציון כזה בהקבצה ב1, צריך לזכור שבשנה שעברה המוטו היה "שיחוו הצלחה", פתאום 30... ולא סתם, יש פה ילדים שהוציאו 80-90, לא סתם ילדים טמבלים מהקבצה נמוכה ואני שבכלל לא שייך לכאן מוציא 40? באו הרבה לדבר איתי, איך יוצאים מהברוך הזה? אני אתן כמה שיעורי חיזוק לאותם ילדים אבל הם צריכים להתחיל להקשיב בשיעורים – וזה בדיוק מה שהם עושים.
בכיתה ח' הקבוצה הזו מופתעת מאוד, שהרי הם התרגלו לציונים של 90, הם הגיעו להקבצה א' ופתאום 30... חלקם הולכים לתירוץ "המורה אשם. אני רוצה לרדת הקבצה". דיברתי איתם, ביקשתי מהם להקשיב בשיעורים, והנה הפלא ופלא, הם פתאום מבינים. ילד אחד הודיע לי היום במהלך השיעור הראשון שבשיעור השני הוא ילך הביתה כי כואבת לו הבטן, אחרי שדיברתי אותי בהפסקה ואחרי שבשיעור הראשון הוא היה פעיל והבין את החומר הוא נשאר ואמר לחבריו (נשבע לכם): "לא, אני מעדיף ללמוד מתמטיקה".
בקיצור, השיעורים בכיתות ח' ו ט' הולכים ממש מצוין. אפילו העשר דקות בבוקר שבה אני צריך להרביץ אקטואליה נופלות על אוזניים קשובות – נחמד.

הערה: כמובן שבכיתה ז' פשוט קורעים לי את הצורה.

אין תגובות:

פרסום תגובה