יום שבת, 7 בנובמבר 2009

לא נתפס


אני מתחיל להגיע לסף יאוש מכיתה ט' שלי. צעד קדימה – צעד אחורה.
תרגלתי איתם את הטכניקה האלגברית והיה ממש בסדר, ילדים הצליחו בתרגול (אפילו אמרו שזה קל). מגיע הבוחן – חושך. בהתחלה הם אומרים שהם לא מבינים את השאלות, כלומר מה צריך לעשות? לכנס איברים? להוציא גורם משותף? הפרש ריבועים? בסדר. עשיתי שאלות דוגמא על הלוח – שיראו מה צריך לעשות בכל שאלה.
אבל זה עדיין לא זה מתוך 21 הילדים התייצבו לבוחן רק 11... כאשר בין הנעדרים נמצאים ארבעה תלמידים טובים שממש השקיעו בתרגולים, נשארו אחרי הצלצול כדי להשלים את התרגילים – ממש חשבתי שיש פה שינוי אמיתי. ואז מגיע הבוחן והם אינם... רבאק!
היה ילד שאמר לי בשיעור האחרון – הפעם אני משקיע. והשקיע. 30 דקות ועצר. התחיל להפריע ונאלצתי להוציא אותו מהכיתה. בשיעור העוקב ילד אחר בא באטרף לפתור את התרגילים, קרא לי שלוש פעמים אבל נאלצתי להגיד לו שאני אגיע אליו עוד כמה דקות – אז הוא הלך, כי הוא סיים את התרגילים. למרות שלא שחררתי אותו.
אז נכון שיש 2-3 תלמידים שככל הנראה מתקדמים אבל בסה"כ נראה כאילו אני מדבר אל הקירות.

אין תגובות:

פרסום תגובה