מה הלאה?

טוב, עכשיו אני כבר לא אמור ללמד יותר אבל עדיין לא עוזב את בית הספר.
כמו שכבר אמרתי אני מלמד את שלושת הילדים מהמופ"ת וגם הצעתי לרכזת המתמטיקה לעזור עם המבחנים הממשמשים ובאים. אז הוטל עלי לחבר ולבדוק את המבחנים של הכיתות שלי, לכתוב דפי חזרה גם ערכתי בוורד מבחן של מורה אחת שאין לה מחשב בבית ובכיתה אחת שיש מועד מיוחד לילדים שלא היו בבית הספר אני התנדבתי לשמור במבחן.
העריכה של המבחנים בוורד הביאה אותי לקצה, איזו עבודה מושקעת, סימון של ישרים מאונכים, זוויות ובכלל השרטוטים – איזה דיוק. עבדתי בwinfig, עם חישובים מגניבים של חיתוך ישרים – בקיצור, תענוג צרוף. בסה"כ העבודה הזו העסיקה אותי לא מעט ואני פשוט לא מבין איך אפשר היה לעשות את זה תוך כדי ההוראה...

נפרדנו כך

היום בין שעה חמישית לשישית שבהן אני מלמד את כיתה ט', התקשרו מבית-הספר. בהפסקה החזרתי צלצול. המנהלת רוצה לדבר איתי. חששתי. הבלוג? הכתבה? איזה לחץ. אני לא יכול לשקר במצח נחושה למנהלת... טוב, אני אודה ואסביר שלא התכוונתי לגרום נזקים ובכלל כבר מחקתי את הבלוג.
הגעתי למנהלת ואיתה ישבה גם הסגנית הפדגוגית, זו שקיבלה אותי לעבודה. בטוח אני לא משקר.
והן התחילו. קודם כל אנחנו רוצות להודות לך שנתת לנו תקופה בלתי מוגבלת לחפש מחליף ורצינו להודיע לך שמצאנו ואתה משוחרר.
"זהו. ממחר אני כבר יכול לא ללמד?", "כן", "טוב, תודה רבה, אני מניח שאני אסיים את השיעור שלי עכשיו", "כן, בוודאי".
"אתה מעוניין להמשיך ללמד את שלושת הילדים מכיתת המופת מכיתה ז'", "כן בוודאי, ברצון רב", "יופי, מצוין", "אני אפילו מוכן ללמד בהתנדבות, עכשיו תהיה לי משכורת נורמלית ואני לא אצטרך את הכסף הזה", "שום דבר. אין התנדבות. הצלחנו להוציא את התקציב ואתה תנצל אותו", "טוב".
"מה לקחת איתך מהתקופה הזו?", "אוהו, זו הייתה תקופה סוערת ורצינית. אני חושב שבעיקר למדתי להעריך את העבודה שאתן עושות כאן. מאוד קשה ואני חושב שבסה"כ בית הספר הזה הוא מצוין ואני אשמח כאשר הילדה שלי תגיע הנה", "תודה", "ביי", "ביי".
חזרתי לכיתה מאושר.
התלמידים המשיכו ללמוד ולתרגל יפה (אני ממש אוהב את הכיתה הזו). תלמיד אחד, שאוהב לדבר במקום ללמוד, שאל אותי בתמימות "תגיד לי, לא עדיף לעבוד בהיי-טק מול המחשב שפיליפינית מעסה לך את הרגליים במקום לנסות לגרום לנו ללמוד מתמטיקה", ואני עונה בנון-שלנטיות, "מה פתאום, איתכם זה הכי כיף".
כעשר דקות לפני סוף השיעור הודעתי לתלמידים שיש לי הודעה אבל מי שרוצה יכול ללכת ולא חייב להישאר. כ 5-6 תלמידים הלכו והשאר התקבצו סביבי. זהו, אני פורש – הודעתי להם, נבוך משהו. "מה? למה?" – הלם. ואז התחיל שטף המחמאות "אתה המורה הכי טוב שהיה לנו", "איך נסתדר בלעדיך?", "מי ירשה לנו לעשות בלגן בכיתה" (לך תסביר להם שלא התכוונתי להרשות...). אח"כ התחיל הרגשי: "אתה תזכור אותנו?" ושתי בנות אפילו התחילו לבכות (בחיי) וחיבקו אותי. הייתי נבוך אבל גם התרגשתי. הסברתי להם שמאוד מאוד קשה להיות מורה ואומנם הם היו אחלה כיתה אבל כיתות אחרות עשו לי את המוות (וגם אצלכם לא היה תמיד קל). התלמידים שעזבו קודם חזרו מייד "מה? אתה עוזב?", "למה? אתה אחלה מורה". חזרתי על ההסבר.
זהו. נפרדנו. האמת, דווקא את הכיתה הזו היה לי עצוב לעזוב. הם, שהיו אמורים להיות הכיתה הבעייתית ביותר דווקא התנהגו הכי יפה והיו שם כמה ילדים שממש השקיעו...

אדם נשך כלב

הבלוג היה סגור ועשרות אנשים הגיבו לכתבה עלי - הייתי חייב להגיב.
אבל המחוייבות לבלוג דורשת שהתגובה תתפרסם גם כאן (מה גם שבמערכת התגובות באופן מפתיעה לא קיבלתי שום תגובה...)

טוב, אחרי יומיים אני רוצה להגיב, ברשותכם.
אני מורה כושל. נקודה. הבעיה היא לא במערכת, לא בבית הספר ולא בתלמידים (הייתי בטוח שכבר עברנו את הטענה המפא"יניקית "צריך להחליף את העם"). אבל יש מורים מצליחים והם הסיפור פה. שהרי אף אחד לא היה כותב על מורה שעבר לחברת היי-טק ונכשל בה ובטח לא היינו מסיקים שחברת ההיי-טק הזו דפוקה. והכל נובע מכך שאנחנו מאדירים את עובדי ההיי-טק ומשפילים את עובדי ההוראה. תנו כבוד למורים למורות שעושים עבודה קשה ונפלאה ולא רק לעובדי ההיי-טק שעושים עבודה יפה (ששכרה בצידה) אבל בתחום אחר.

הקלה

כבר אחרי שהודעתי על הפרישה הרגשתי הקלה עצומה. כן, גם הרגשת כישלון לא מבוטלת אבל בעיקר הקלה.
ומסתבר שההקלה הזו עשתה לי טוב מבחינת ההוראה. פתאום, פחות היה אכפת וזה דווקא אפשר לי להיות יותר תקיף ולהמשיך הלאה כאשר ילדים שלא הקשיבו ביקשו (בעצם – דרשו) שאני אחזור על החומר. פתאום גם אין לי לחץ שאני לא מספיק את החומר ואז גם התקדמתי יותר מהר...
בקיצור – שיפור גדול לרמת ההוראה שלי. חבל שזה נגמר... בעצם, לא – טוב שזה נגמר.

הודעת פרישה

היום הודעתי לרכזת שאני רוצה לפרוש.
הייתי בטוח שהיא תקלס ותגדף אותי – ככה להבריז באמצע השנה. אי אפשר לשחק ככה עם ילדים, גם ככה יש לה שלוש מורות בחופשת לידה וכל-כך קשה למצוא מחליפים... איך אני יכול לעשות לה את זה. בכלל בכל התקופה הזו היא נתנה לי כל-כך הרבה גיבוי מול התלמידים, שיבצו אותי למרות הברדק שהיה בשיעורים שלי ואני עכשיו פשוט תוקע להן סכין בגב ופורש בגלל שקצת קשה לי.
אבל בקריירת ההוראה שלי כמו בקריירת ההוראה שלי הלא-צפוי הוא הצפוי.
הרכזת אמרה לי שהיא מבינה אותי ואדם צריך לעשות קודם כל מה שטוב לעצמו ואם אני סובל אז אני צריך לעזוב. אומנם חבל לה אבל אני לא צריך להתייסר בגלל העבודה ואין לי מה לדאוג הם ימצאו מחליפה. היא שאלה כמה זמן אני נותן להן עד שאני אלך. עניתי: "כמה זמן שאתן צריכות, ושוב אני מאוד מצטער".
בדיעבד חשבתי שזו בטח הייתה התגובה שלי כאשר הייתי מנהל ועובד שאני לא מרוצה ממנו היה מודיע לי על פרישה. האומנם? אולי, אבל זה לא באמת משנה. בעצם, אולי לא. כי לפני מספר ימים באתי ניסיתי להתפטר: "איך אתן עושות את זה? איך אתן עומדות בעימות המתמשך והארוך הזה? ממש קשה לי", הרכזת אמרה לי שזה קשה אבל מסתדרים ויש לי את כל השנה ללמד ואז להחליט אם אני רוצה להמשיך או לא. כלומר, היא דחתה את ההתפטרות שלי. אז אולי היא לא כל-כך רצתה שאני אפרוש ואולי אני סתם נאחז באויר כדי להציל את הכבוד האבוד שלי כמורה כושל...

זה לא כל-כך נעים לראות בלוג סגור

את הפוסט הזה אני כבר כותב לבלוג סגור. לא נעים אבל עכשיו אני בבונקר - נחשפתי.
קיבלתי כתבה מחמיאה (בערך) אבל כותרת מזוויעה. הפכתי למופרע בין לילה. דיברתי עם אור קשתי על הכותרת המרושעת והוא נתן לי את התשובה שציפיתי לה, אבל לפי דעתי שקולה ל"רק מילאנו פקודות של אנשי האס-אס": "זו כותרת מוכרת". מה אני אגיד לכם, הייתי בסטרס נוראי, בסה"כ הבלוג הוא לא נוראי ולא מאוד משמיץ את בית-הספר אבל מספיקה מילה אחת כדי שמישהו ייעלב, ממש לא התאים לי.
אז מה היה?
אור קשתי, כתב החינוך של הארץ, קיבל לינק לבלוג מאחד הקוראים והמגיבים פה. התקשר אלי והציע לראיין אותי, משהו רציני – עם צלם, ככל הנראה למוסף הארץ (!!!). בהתחלה הרעיון קסם לי, בכלל אני עכשיו מחפש עבודה וקצת פרסום יכול לעזור. אבל במחשבה שנייה - לא נראה לי. מה אני אתחיל לספר על מעללי הילדים, לא נעים. בסה"כ ילדים. חוצמזה, אני כשלתי כמורה – אז דווקא עכשיו להתפרסם? בקיצור, ויתרתי ואור החליט לעשות כתבה על סמך הבלוג.
אחרי הפרסום נבהלתי. מסתבר שיש אנשים שקוראים את "הארץ". באותו יום לימדתי אבל הראש שלי לא היה בכיתה, הייתי בלחץ נוראי. איך שהגעתי הביתה, לפני שחיממתי אוכל לילדה, רצתי לסגור את הבלוג. (אני מקווה שאף עיתונאי לא קורא את הפוסט הזה כי אני כבר רואה בעיני רוחי את הכותרת: "המורה שרצה לרסס ילדים הרעיב את בתו"). בינתיים פולו-אפים – באתר של ערוץ 2 מתפרסמת גם כתבה בנושא וכאן הכתב כבר לא נחמד כמו אור קשתי ומשתלח חופשי ואפילו לא נותן את הקונטקסט של ריסוס הילדים. אבל מסתבר שהוזכרתי גם ברדיו, גבי גזית, גלי-צה"ל וגם בטלוויזיה בתוכנית "מה קורה", כן כן – ערוץ 2. אור קשתי מספר שביקשו ממנו את הפרטים שלי מהתוכנית של אברי גלעד. ג'יזס קרייסט. נינט בשבוע שעבר ועכשיו אני. מגה סלבריטי.
למזלי, אור סרב לתת את הפרטים ואני בחזרה לאלמוניות המבורכת.
ובינתיים נחשף מורה הרבה יותר מוצלח ממני שפרש.
אז אם בארזים נפלה שלהבת מה יאמר אזוב קיר שכמוני?

סימולציה

בתי בת התשע (כיתה ג') אוהבת לשחק במורה. היא משתמשת בטושים המחיקים שלי ובמחק ומעבירה שיעור לתלמידים, חלקם דמיוניים וחלקן חברות או אחותה. מאוד נחמד. אתמול, הגיעה חברה לאחותה והיא לא הצליחה לקבוע אם אף חברה שלה אז היא ביקשה ממני להשתתף כתלמיד. הסכמתי ובמחשבה שניה שאלתי אותה אם אני יכול להתנהג כמו התלמידים שלי. היא הסכימה.
אזהרה: המשך הפוסט יהיה קשה לקריאה ואינו מתאים להורים בעלי אמפתיה לילדים. אני גם אציין שבמהלך ה"שיעור" שאלתי אותה בערך פעם בדקה האם היא רוצה להפסיק והרביתי לחבק ולנשק אותה.

"טוב, היום נלמד על חנוכה"
אני מוציא סביבון ומתחיל לשחק.
"תכניס מיד את הסביבון באמצע ואל תשחק באמצע השיעור"
מן הסתם אני ממשיך לשחק והיא באה ומחרימה את הסביבון ופונה להמשיך עם השיעור.
אני קם אחריה ונעמד לידה ואומר לה שאני רוצה את הסביבון שלי בחזרה.
"תקבל אותו בסוף השיעור. שב במקום"
"אני לא אשב עד שלא תחזירי לי את הסביבון שלי" ומנסה לקחת אותו.
היא בטון נוזף: "למה שיחקת בזמן השיעור?"
אני משקר ללא בושה: "לא שיחקתי, רק הכנסתי אותו לתיק"
היא, רחמנית בת רחמן, מחזירה לי את הסביבון, אבל שלא תשחק בו שוב.
אני מתיישב... וממשיך לשחק בסיבון.

"תכניס את הסביבון ותקשיב לשיעור"
"איך אפשר להקשיב לשיעור – את בכלל לא יודעת ללמד. כבר עברו עשר דקות ולא לימדת כלום"
הילדה נכנעת ומתחילה ללמד "טוב, נתחיל.."
אני קורא בקול: "עמית. ראית אתמול הישרדות"
"סליחה. אתה מפריע"
"מפריע למה? את בכלל לא מלמדת, ורק רציתי לשאול אותו אם הוא ראה אתמול הישרדות. זה חשוב"

היא חוזרת ללמד. אחרי משפט אחד אני אומר שאני צריך לצאת לשירותים.
"טוב, צא".
"יש – אני הולך לחצר"
היא מנסה לעצור אותי: "אל תלך לחצר, רק לשירותים"
"סליחה, אמרת לי שאני יכול לצאת אז אני הולך לחצר. ממילא אני לא מצליח ללמוד כאן כלום, את בכלל לא יודעת ללמד. אף אחד לא מבין מה שאת אומרת"
"אני לא מסכימה"
אי ההסכמה לא מפריעה לי ואני ממשיך לכיוון החוץ. היא מנסה לעצור אותי.
"את מרביצה לי?. ראיתם, המורה מרביצה לי."
היא נרתעת ועוזבת אותי. אני קורא לחברי "יאללה חבר'ה בואו לחצר, מילא לא לומדים כאן כלום".
היא נשברת: "טוב, צאו כולם יכולים לצאת לחצר לכמה דקות."
השיעור פוצץ.

אחרי הפיצוץ שוב חיבקתי ונישקתי ואמרתי לה שזה היה בצחוק וישבתי והייתי תלמיד למופת ושנינו מאוד נהנינו.
אבל מה שהכי הדהים אותי בהתנהגות שלי היא זו החוצפה העצומה. השקר, ההעלבה, ההתפרצות לדברים, הסילוף. אני באמת לא מבין איזה אנשים חסרי תרבות יכולים להתנהג ככה. נכון, זה חלק קטן מהתלמידים (10-20 אחוז) אבל זו ממש התנהגות מחפירה.