tag:blogger.com,1999:blog-45770366142564915332024-03-13T12:42:04.124-07:00מיומנו של מורה מתחילעופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.comBlogger130125tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-26692831374110521872010-01-13T22:26:00.001-08:002010-01-13T22:26:30.588-08:00מה הלאה?<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />טוב, עכשיו אני כבר לא אמור ללמד יותר אבל עדיין לא עוזב את בית הספר.<br />כמו שכבר אמרתי אני מלמד את שלושת הילדים מהמופ"ת וגם הצעתי לרכזת המתמטיקה לעזור עם המבחנים הממשמשים ובאים. אז הוטל עלי לחבר ולבדוק את המבחנים של הכיתות שלי, לכתוב דפי חזרה גם ערכתי בוורד מבחן של מורה אחת שאין לה מחשב בבית ובכיתה אחת שיש מועד מיוחד לילדים שלא היו בבית הספר אני התנדבתי לשמור במבחן.<br />העריכה של המבחנים בוורד הביאה אותי לקצה, איזו עבודה מושקעת, סימון של ישרים מאונכים, זוויות ובכלל השרטוטים – איזה דיוק. עבדתי בwinfig, עם חישובים מגניבים של חיתוך ישרים – בקיצור, תענוג צרוף. בסה"כ העבודה הזו העסיקה אותי לא מעט ואני פשוט לא מבין איך אפשר היה לעשות את זה תוך כדי ההוראה...<br /><br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-8970926451159761892010-01-10T05:33:00.001-08:002010-01-10T12:10:41.983-08:00נפרדנו כך<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />היום בין שעה חמישית לשישית שבהן אני מלמד את כיתה ט', התקשרו מבית-הספר. בהפסקה החזרתי צלצול. המנהלת רוצה לדבר איתי. חששתי. הבלוג? הכתבה? איזה לחץ. אני לא יכול לשקר במצח נחושה למנהלת... טוב, אני אודה ואסביר שלא התכוונתי לגרום נזקים ובכלל כבר מחקתי את הבלוג.<br />הגעתי למנהלת ואיתה ישבה גם הסגנית הפדגוגית, זו שקיבלה אותי לעבודה. בטוח אני לא משקר.<br />והן התחילו. קודם כל אנחנו רוצות להודות לך שנתת לנו תקופה בלתי מוגבלת לחפש מחליף ורצינו להודיע לך שמצאנו ואתה משוחרר.<br />"זהו. ממחר אני כבר יכול לא ללמד?", "כן", "טוב, תודה רבה, אני מניח שאני אסיים את השיעור שלי עכשיו", "כן, בוודאי".<br />"אתה מעוניין להמשיך ללמד את <a href="http://morehhadash.blogspot.com/2009/11/blog-post_17.html">שלושת הילדים מכיתת המופת מכיתה ז'</a>", "כן בוודאי, ברצון רב", "יופי, מצוין", "אני אפילו מוכן ללמד בהתנדבות, עכשיו תהיה לי משכורת נורמלית ואני לא אצטרך את הכסף הזה", "שום דבר. אין התנדבות. הצלחנו להוציא את התקציב ואתה תנצל אותו", "טוב".<br />"מה לקחת איתך מהתקופה הזו?", "אוהו, זו הייתה תקופה סוערת ורצינית. אני חושב שבעיקר למדתי להעריך את העבודה שאתן עושות כאן. מאוד קשה ואני חושב שבסה"כ בית הספר הזה הוא מצוין ואני אשמח כאשר הילדה שלי תגיע הנה", "תודה", "ביי", "ביי".<br />חזרתי לכיתה מאושר.<br />התלמידים המשיכו ללמוד ולתרגל יפה (אני ממש אוהב את הכיתה הזו). תלמיד אחד, שאוהב לדבר במקום ללמוד, שאל אותי בתמימות "תגיד לי, לא עדיף לעבוד בהיי-טק מול המחשב שפיליפינית מעסה לך את הרגליים במקום לנסות לגרום לנו ללמוד מתמטיקה", ואני עונה בנון-שלנטיות, "מה פתאום, איתכם זה הכי כיף".<br />כעשר דקות לפני סוף השיעור הודעתי לתלמידים שיש לי הודעה אבל מי שרוצה יכול ללכת ולא חייב להישאר. כ 5-6 תלמידים הלכו והשאר התקבצו סביבי. זהו, אני פורש – הודעתי להם, נבוך משהו. "מה? למה?" – הלם. ואז התחיל שטף המחמאות "אתה המורה הכי טוב שהיה לנו", "איך נסתדר בלעדיך?", "מי ירשה לנו לעשות בלגן בכיתה" (לך תסביר להם שלא התכוונתי להרשות...). אח"כ התחיל הרגשי: "אתה תזכור אותנו?" ושתי בנות אפילו התחילו לבכות (בחיי) וחיבקו אותי. הייתי נבוך אבל גם התרגשתי. הסברתי להם שמאוד מאוד קשה להיות מורה ואומנם הם היו אחלה כיתה אבל כיתות אחרות עשו לי את המוות (וגם אצלכם לא היה תמיד קל). התלמידים שעזבו קודם חזרו מייד "מה? אתה עוזב?", "למה? אתה אחלה מורה". חזרתי על ההסבר.<br />זהו. נפרדנו. האמת, דווקא את הכיתה הזו היה לי עצוב לעזוב. הם, שהיו אמורים להיות הכיתה הבעייתית ביותר דווקא התנהגו הכי יפה והיו שם כמה ילדים שממש השקיעו...<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-27244158664684989732010-01-03T10:36:00.000-08:002010-01-03T10:40:36.609-08:00אדם נשך כלב<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />הבלוג היה סגור ועשרות אנשים הגיבו לכתבה עלי - הייתי חייב להגיב.<br />אבל המחוייבות לבלוג דורשת שהתגובה תתפרסם גם כאן (מה גם שבמערכת התגובות באופן מפתיעה לא קיבלתי שום תגובה...)<br /><br />טוב, אחרי יומיים אני רוצה להגיב, ברשותכם.<br />אני מורה כושל. נקודה. הבעיה היא לא במערכת, לא בבית הספר ולא בתלמידים (הייתי בטוח שכבר עברנו את הטענה המפא"יניקית "צריך להחליף את העם"). אבל יש מורים מצליחים והם הסיפור פה. שהרי אף אחד לא היה כותב על מורה שעבר לחברת היי-טק ונכשל בה ובטח לא היינו מסיקים שחברת ההיי-טק הזו דפוקה. והכל נובע מכך שאנחנו מאדירים את עובדי ההיי-טק ומשפילים את עובדי ההוראה. תנו כבוד למורים למורות שעושים עבודה קשה ונפלאה ולא רק לעובדי ההיי-טק שעושים עבודה יפה (ששכרה בצידה) אבל בתחום אחר.<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-71055527364321612422009-12-30T15:32:00.001-08:002009-12-30T15:32:34.849-08:00הקלה<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />כבר אחרי שהודעתי על הפרישה הרגשתי הקלה עצומה. כן, גם הרגשת כישלון לא מבוטלת אבל בעיקר הקלה.<br />ומסתבר שההקלה הזו עשתה לי טוב מבחינת ההוראה. פתאום, פחות היה אכפת וזה דווקא אפשר לי להיות יותר תקיף ולהמשיך הלאה כאשר ילדים שלא הקשיבו ביקשו (בעצם – דרשו) שאני אחזור על החומר. פתאום גם אין לי לחץ שאני לא מספיק את החומר ואז גם התקדמתי יותר מהר...<br />בקיצור – שיפור גדול לרמת ההוראה שלי. חבל שזה נגמר... בעצם, לא – טוב שזה נגמר.<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-77001548237981986202009-12-28T03:31:00.000-08:002009-12-28T03:35:22.671-08:00הודעת פרישה<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /><a href="http://morehhadash.blogspot.com/2009/12/blog-post_09.html">היום</a> הודעתי לרכזת שאני רוצה לפרוש.<br />הייתי בטוח שהיא תקלס ותגדף אותי – ככה להבריז באמצע השנה. אי אפשר לשחק ככה עם ילדים, גם ככה יש לה שלוש מורות בחופשת לידה וכל-כך קשה למצוא מחליפים... איך אני יכול לעשות לה את זה. בכלל בכל התקופה הזו היא נתנה לי כל-כך הרבה גיבוי מול התלמידים, <a href="http://morehhadash.blogspot.com/2009/05/blog-post_5350.html">שיבצו אותי</a> למרות הברדק שהיה בשיעורים שלי ואני עכשיו פשוט תוקע להן סכין בגב ופורש בגלל שקצת קשה לי.<br />אבל בקריירת ההוראה שלי כמו בקריירת ההוראה שלי הלא-צפוי הוא הצפוי.<br />הרכזת אמרה לי שהיא מבינה אותי ואדם צריך לעשות קודם כל מה שטוב לעצמו ואם אני סובל אז אני צריך לעזוב. אומנם חבל לה אבל אני לא צריך להתייסר בגלל העבודה ואין לי מה לדאוג הם ימצאו מחליפה. היא שאלה כמה זמן אני נותן להן עד שאני אלך. עניתי: "כמה זמן שאתן צריכות, ושוב אני מאוד מצטער".<br />בדיעבד חשבתי שזו בטח הייתה התגובה שלי כאשר הייתי מנהל ועובד שאני לא מרוצה ממנו היה מודיע לי על פרישה. האומנם? אולי, אבל זה לא באמת משנה. בעצם, אולי לא. כי לפני מספר ימים באתי ניסיתי להתפטר: "איך אתן עושות את זה? איך אתן עומדות בעימות המתמשך והארוך הזה? ממש קשה לי", הרכזת אמרה לי שזה קשה אבל מסתדרים ויש לי את כל השנה ללמד ואז להחליט אם אני רוצה להמשיך או לא. כלומר, היא דחתה את ההתפטרות שלי. אז אולי היא לא כל-כך רצתה שאני אפרוש ואולי אני סתם נאחז באויר כדי להציל את הכבוד האבוד שלי כמורה כושל...<br /><br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-37821101581682694052009-12-26T23:35:00.000-08:002009-12-27T02:52:29.195-08:00זה לא כל-כך נעים לראות בלוג סגור<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />את הפוסט הזה אני כבר כותב לבלוג סגור. לא נעים אבל עכשיו אני בבונקר - <a href="http://www.haaretz.co.il/captain/spages/1136279.html">נחשפתי</a>.<br />קיבלתי כתבה מחמיאה (בערך) אבל כותרת מזוויעה. הפכתי למופרע בין לילה. דיברתי עם אור קשתי על הכותרת המרושעת והוא נתן לי את התשובה שציפיתי לה, אבל לפי דעתי שקולה ל"רק מילאנו פקודות של אנשי האס-אס": "זו כותרת מוכרת". מה אני אגיד לכם, הייתי בסטרס נוראי, בסה"כ הבלוג הוא לא נוראי ולא מאוד משמיץ את בית-הספר אבל מספיקה מילה אחת כדי שמישהו ייעלב, ממש לא התאים לי.<br />אז מה היה?<br />אור קשתי, כתב החינוך של הארץ, קיבל לינק לבלוג מאחד הקוראים והמגיבים פה. התקשר אלי והציע לראיין אותי, משהו רציני – עם צלם, ככל הנראה למוסף הארץ (!!!). בהתחלה הרעיון קסם לי, בכלל אני עכשיו מחפש עבודה וקצת פרסום יכול לעזור. אבל במחשבה שנייה - לא נראה לי. מה אני אתחיל לספר על מעללי הילדים, לא נעים. בסה"כ ילדים. חוצמזה, אני כשלתי כמורה – אז דווקא עכשיו להתפרסם? בקיצור, ויתרתי ואור החליט לעשות כתבה על סמך הבלוג.<br />אחרי הפרסום נבהלתי. מסתבר שיש אנשים שקוראים את "הארץ". באותו יום לימדתי אבל הראש שלי לא היה בכיתה, הייתי בלחץ נוראי. איך שהגעתי הביתה, לפני שחיממתי אוכל לילדה, רצתי לסגור את הבלוג. (אני מקווה שאף עיתונאי לא קורא את הפוסט הזה כי אני כבר רואה בעיני רוחי את הכותרת: "המורה שרצה לרסס ילדים הרעיב את בתו"). בינתיים פולו-אפים – באתר של ערוץ 2 מתפרסמת גם כתבה <a href="http://www.mako.co.il/news-israel/education/Article-821cecdc4eaa521004.htm&sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=1575680455">בנושא</a> וכאן הכתב כבר לא נחמד כמו אור קשתי ומשתלח חופשי ואפילו לא נותן את הקונטקסט של ריסוס הילדים. אבל מסתבר שהוזכרתי גם ברדיו, גבי גזית, גלי-צה"ל וגם בטלוויזיה בתוכנית "מה קורה", כן כן – ערוץ 2. אור קשתי מספר שביקשו ממנו את הפרטים שלי מהתוכנית של אברי גלעד. ג'יזס קרייסט. נינט בשבוע שעבר ועכשיו אני. מגה סלבריטי.<br />למזלי, אור סרב לתת את הפרטים ואני בחזרה לאלמוניות המבורכת.<br />ובינתיים <a href="http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1137887.html">נחשף מורה הרבה יותר מוצלח ממני שפרש</a>.<br />אז אם בארזים נפלה שלהבת מה יאמר אזוב קיר שכמוני?<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-88943111867263650872009-12-15T07:23:00.000-08:002009-12-15T07:26:20.449-08:00סימולציה<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />בתי בת התשע (כיתה ג') אוהבת לשחק במורה. היא משתמשת בטושים המחיקים שלי ובמחק ומעבירה שיעור לתלמידים, חלקם דמיוניים וחלקן חברות או אחותה. מאוד נחמד. אתמול, הגיעה חברה לאחותה והיא לא הצליחה לקבוע אם אף חברה שלה אז היא ביקשה ממני להשתתף כתלמיד. הסכמתי ובמחשבה שניה שאלתי אותה אם אני יכול להתנהג כמו התלמידים שלי. היא הסכימה.<br />אזהרה: המשך הפוסט יהיה קשה לקריאה ואינו מתאים להורים בעלי אמפתיה לילדים. אני גם אציין שבמהלך ה"שיעור" שאלתי אותה בערך פעם בדקה האם היא רוצה להפסיק והרביתי לחבק ולנשק אותה.<br /><br />"טוב, היום נלמד על חנוכה"<br />אני מוציא סביבון ומתחיל לשחק.<br />"תכניס מיד את הסביבון באמצע ואל תשחק באמצע השיעור"<br />מן הסתם אני ממשיך לשחק והיא באה ומחרימה את הסביבון ופונה להמשיך עם השיעור.<br />אני קם אחריה ונעמד לידה ואומר לה שאני רוצה את הסביבון שלי בחזרה.<br />"תקבל אותו בסוף השיעור. שב במקום"<br />"אני לא אשב עד שלא תחזירי לי את הסביבון שלי" ומנסה לקחת אותו.<br />היא בטון נוזף: "למה שיחקת בזמן השיעור?"<br />אני משקר ללא בושה: "לא שיחקתי, רק הכנסתי אותו לתיק"<br />היא, רחמנית בת רחמן, מחזירה לי את הסביבון, אבל שלא תשחק בו שוב.<br />אני מתיישב... וממשיך לשחק בסיבון.<br /> <br />"תכניס את הסביבון ותקשיב לשיעור"<br />"איך אפשר להקשיב לשיעור – את בכלל לא יודעת ללמד. כבר עברו עשר דקות ולא לימדת כלום"<br />הילדה נכנעת ומתחילה ללמד "טוב, נתחיל.."<br />אני קורא בקול: "עמית. ראית אתמול הישרדות"<br />"סליחה. אתה מפריע"<br />"מפריע למה? את בכלל לא מלמדת, ורק רציתי לשאול אותו אם הוא ראה אתמול הישרדות. זה חשוב"<br /><br />היא חוזרת ללמד. אחרי משפט אחד אני אומר שאני צריך לצאת לשירותים.<br />"טוב, צא".<br />"יש – אני הולך לחצר"<br />היא מנסה לעצור אותי: "אל תלך לחצר, רק לשירותים"<br />"סליחה, אמרת לי שאני יכול לצאת אז אני הולך לחצר. ממילא אני לא מצליח ללמוד כאן כלום, את בכלל לא יודעת ללמד. אף אחד לא מבין מה שאת אומרת"<br />"אני לא מסכימה"<br />אי ההסכמה לא מפריעה לי ואני ממשיך לכיוון החוץ. היא מנסה לעצור אותי.<br />"את מרביצה לי?. ראיתם, המורה מרביצה לי."<br />היא נרתעת ועוזבת אותי. אני קורא לחברי "יאללה חבר'ה בואו לחצר, מילא לא לומדים כאן כלום".<br />היא נשברת: "טוב, צאו כולם יכולים לצאת לחצר לכמה דקות."<br />השיעור פוצץ.<br /><br />אחרי הפיצוץ שוב חיבקתי ונישקתי ואמרתי לה שזה היה בצחוק וישבתי והייתי תלמיד למופת ושנינו מאוד נהנינו.<br />אבל מה שהכי הדהים אותי בהתנהגות שלי היא זו החוצפה העצומה. השקר, ההעלבה, ההתפרצות לדברים, הסילוף. אני באמת לא מבין איזה אנשים חסרי תרבות יכולים להתנהג ככה. נכון, זה חלק קטן מהתלמידים (10-20 אחוז) אבל זו ממש התנהגות מחפירה.<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-60453686939609898112009-12-13T15:09:00.000-08:002009-12-13T15:10:31.146-08:00תעלומת השעות הפנויות<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />אחד הדגלים המונפים מול המורות הוא דגל שעות העבודה הנוחות שלהן, לעבוד כל יום עד 1:30 זה ממש בלתי נתפס אצל אנשי ההיי-טק שמסיימים באפן קבוע בשש או שבע בערב. פשוט חצי משרה. אני לא אכחד, הפריבילגיה הזו של חצי משרה היא ללא ספק מהגורמים שמשכו אותי להוראה. אלא שאליה וקוצים בה.<br />המורות למעשה משלמות על השעות הנוחות האלו בריבית ד-ריבית.<br />תשלום ראשון: אינטנסיביות העבודה. עבדתי בהיי-טק, כבר עבדתי 10-12 שעות ביום (בתחילת הקריירה). שום דבר לא דומה באינטנסיביות של העבודה כמורה. בקלות אפשר לומר ששער הוראה אחת שקולה לשעתיים של תכנות מבחינת האינטנסיביות.<br />תשלום שני: שכר. מורות מקבלות מעט כסף מכיוון שהן עובדות מעט שעות.<br />אבל רגע, לא אמרנו שהשעות הקצרות הן פיצוי על האינטנסיבית של העבודה? בואו לא נהיה קטנוניים.<br />תשלום שלישי: המשפחה. אם את כבר מסיימת לעבוד כל-כך מוקדם מן הראוי שאת זו שתוציאי את הילדים מביה"ס ותתפקדי גם כעקרת בית בשאר היום.<br />אבל רגע, לא אמרנו שהשעות הקצרות הן פיצוי על האינטנסיבית של העבודה? לא סיכמנו שהשכר שלנו נמוך כי אנחנו עובדות מעט שעות? די עם הקיטורים, זה משק בית אחד ובעלך למעשה מממן את העבודה שלך בבית.<br />תשלום רביעי: סגירת קצוות. אבל ההוראה לא נגמרת בין כותלי בית הספר, צריך לתעד את השיעורים במשו"ב, לבדוק מבחנים, להתכונן לשיעורים, להכין עבודות ומבחנים ולהתקשר להורים. מתי? נו באמת, אתן מסיימות לעבוד ב 1:30, יש לכן את כל היום.<br />אבל רגע, לא אמרנו שהשעות הקצרות הן פיצוי על האינטנסיבית של העבודה? לא סיכמנו שהשכר שלנו נמוך כי אנחנו עובדות מעט שעות? לא סיכמנו שבזמן הזה אנחנו כבר עובדות כעקרות בית במשרה מלאה? <br />תשלום חמישי: פה ושם בקטנה. מדי פעם, לא יותר מדי, פעם בשבועיים שלושה יש משהו בבית הספר אחר הצהרים: יום הורים, ישיבה פדגוגית, טיול שנתי, השתלמות. אבל אל דאגה, זה אחר הצהריים, מה יש לקטר כאן, אתן ממילא עובדות רק עד 1:30.<br />אבל רגע, לא אמרנו שהשעות הקצרות הן פיצוי על האינטנסיבית של העבודה? לא סיכמנו שהשכר שלנו נמוך כי אנחנו עובדות מעט שעות? לא סיכמנו שבזמן הזה אנחנו כבר עובדות כעקרות בית במשרה מלאה? לא סיכמנו שבזמן הזה אנחנו צריכות לסגור פינות בהוראה?<br />תשלום שישי: הכבוד. כמעט כל מורה שומעת בתדירות של פעם בחודש את המשפט הבא: "תאמיני לי, אתן פרזיטיות על חשבוני. אני עובד קשה משלם מיסים כדי לממן את כל שעות הפנויות שלך תתחילו לעבוד כמו כולנו.".<br />טוב, כבר אין לי מה להגיד...<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-86963710290850108052009-12-11T13:26:00.000-08:002009-12-11T14:01:18.964-08:00למה זה נגמר?<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />מה קרה? קצת קשה אז נשברים? מסתבר שכן.<br />מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שהיו לי לא מעט תקופות קשות בהוראה לצד הצלחות מסויימות. הייתה מאניה-דיפרסיה. אז למה עכשיו, ככה פתאום דווקא שנראה כאילו דברים מסתדרים לפחות בכיתות ח-ט וגם ב ז משתפרים.<br />ובכן, אני פשוט מתמוטט, נפשית ופיזית.<br />הלחץ הוא בלתי נסבל, צריך להספיק להביא את התלמידים לרמה של שאר ההקבצות (או הכיתות ב ז'). התלמידים מרשים לעצמם לא להקשיב ולהתלונן שהם לא מבינים כי אני מורה גרוע. לפעמים אתה פשוט מדבר אל תוך הריק – אף אחד לא שומע, אי אפשר לחזור על שיעורים כי אין זמן. אתה צריך לדאוג שהתלמידים ילמדו, שלא יפריעו לעצמם ולאחרים.<br />והכי גרוע – חוסר היציבות, השקרים והמניפולציות הזולות. השקעת בילד את הזמן להביא אותו אל דרך הישר, הוא למד השיעור והלך לו טוב, מה יקרה בשיעור הבא? אלוהים גדול. יכול להמשיך ויכול לא. בנוסף צריך לזכור שהתלמיד אף פעם לא יראה את עצמו אשם והוא פשוט יחפש את הרפש הקרוב ביותר כדי לזרוק עליך אם הוא נכשל – "אתה לא עונה על שאלות", "אמרו לי שיש ביטול", "לא אמרת להביא היום אלגברה" ("ולא, אין לי מושג למה שאר הילדים הביאו היום"), "המורה העליב אותי", "לא לימדת את החומר הזה". והכי טוב: "אי אפשר ללמוד בגלל שיש רעש בכיתה", "נכון, אבל אתה המרעיש העיקרי", "אז מה".<br />די. אין לי כח לזה. בסה"כ רציתי ללמד מתמטיקה ואני מוצא את עצמי מנקה אחרי ילדים בני 13-15 שמחרבנים לעצמם במכנסיים. לפני שהצלחתי להשתלט על הכיתה הייתי בטוח שברגע שאני אצליח כל השמרטפות הזו תהיה מאחורי, עכשיו אני מבין שאני כל הזמן צריך לתחזק את הדרעק הזה. התייעצתי עם המורה שהחלפתי, והיא אמרה שכן, גם אצלה שיש משמעת ברזל היא כמעט כל שיעור צריכה לטפל בנושאי משמעת, חוסר לימוד ועוד מכל הסחי הזה.<br /> <br />רגע, בואו ניזכר למה באתי? רציתי עבודה רגועה עם שעות נוחות, קרוב לבית. טוב, הוראה זה קרוב לבית. עבודה רגועה ושעות נוחות? פחחחח.<br />כמו שכבר אמרתי, הדבר האחרון שאפשר להגיד על ההוראה זה עבודה רגועה. והשעות הנוחות? כן, אני מסיים ב 1:30 רץ לאסוף את הילדה מבית הספר (וגם היא מסיימת באותה שעה), מגיע הביתה ב 14:00, אוכל, מדיח, טיול עם הכלב, מביא את הילדה השנייה מהגן, מסדר קצת את הבית, מזמין חברות ומקפיץ לחוגים, ארוחת ערב. צריך להכניס את אירועי היום למשו"ב, להכין את השיעורים למחר, להתקשר להורים. וזה לפני שבודקים מבחנים, הולכים להשתלמויות, ימי הורים ועוד כל מיני תופינים שמוסיפים למורים בגלל שיש להם שעות נוחות...<br />בקיצור – כל הסיפור הזה היה סיוט מתמשך. וזהו. נגמר!<br />אז מה אני צריך את כל הליריות הזו?<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com23tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-2318874768646104052009-12-09T02:52:00.000-08:002009-12-09T02:53:21.357-08:00זהו<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />היום הודעתי לרכזת המתמטיקה בחטיבת הביניים שאני עוזב.<br /><br />מה עם הבלוג? יהיו עוד כמה ספיחים ושאריות קטנות אבל גם הוא יאלץ להיסגר. החלק הטוב ביותר שלי בהוראה...<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com7tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-25189558547212216572009-12-08T07:54:00.000-08:002009-12-08T07:57:43.602-08:00עניין של אופי - ספקנות מול החלטיות<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />הציר השלישי והאחרון שבו אני אבחן את עצמי כמורה יהיה ציר הספקנות מול ההחלטיות וכמנהגנו בקודש נתחיל עם הגדרת הקצוות.<br />הספקן – אדם שמטיל ספק בכל אמיתותיו, מחשבותיו, אמירותיו ויכולותיו. האקסיומות המגדירות את חייו הן מינימליות. כלפי חוץ הספקן נראה כחסר ביטחון מכיוון שכאשר הוא נתקל בבעיה הוא קודם כל שואל היכן הוא טעה.<br />ההחלטי – אדם שלא מטיל ספק לעולם בצדקת דרכו, כל הגיג שעבר אי פעם במוחו הרי הוא תורה מסיני. כפי חוץ האדם ההחלטי הוא תוקפן ובעל הרבה ביטחון עצמי.<br />והיכן המורה? ובכן, לימוד הוא מכשלה קשה – קשה לאדם, לא כל שכן תלמיד, ללמוד ולהבין משהו חדש. כדי שזה יקרה הוא צריך אמון מלא במורה, בדרכו ובדבריו. האמון של התלמיד במורה צריך להתחיל מרגע המפגש. המורה חייב להקרין ביטחון עצמי גבוה מאוד. כאשר תלמיד החלטי לא מבין הוא ישר מאשים את המורה – מורה שהוא פחות החלטי מהתלמיד יראה סימני חולשה של חוסר ביטחון והתלמיד יגיע למסקנה המתבקשת אצל אנשים החלטיים – הבעיה היא באחר. במורה.<br />והיכן אני? ספקן בן ספקן. אני באופן קבוע מנסה לערער את כל הנחות היסוד עליהן אני מבסס את חיי, ואני גם תמיד מטיל ספק ביכולותי וכאשר ילד אומר שהוא לא הבין אני מניח שלא לימדתי טוב (גם אם הילד דיבר בזמן שהסברתי – שהרי הייתי צריך למנוע ממנו לדבר). החולשה המופגנת הזו מנוצלת לא אחת על-ידי התלמידים (בעיקר ההחלטיים) ומונעת ממני ללמד בצורה סבירה.<br />אמרה לי אחת המורות המנוסות בבית הספר: "אתה צריך להפסיק לקחת עליך את הכשלונות שלהם". לא יכול - כזה אני.<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-75918519213195800992009-12-03T12:00:00.000-08:002009-12-03T12:44:08.693-08:00עניין של אופי - אכפתיות מול מקצוענות<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />אחרי שאפיינתי את <a href="http://morehhadash.blogspot.com/2009/12/blog-post_03.html">התכונה הבעייתי הראשונה </a>שלי הגיע הזמן להמשיך הלאה.<br />כדאי לשים לב, אני לא טוען שיש שתי קצוות של חינוך אלא שיש שני קצוות של אופי של אנשים שמורה טוב נמצא בצד אחד שלהם ואילו אני בצד השני ולא רק שאיני בא לשפוט את המורים שאינם כמוני אלא לשפוט את עצמי שאיני כמותם.<br />הציר השני יהיה אכפתיות מול מקצוענות.<br />אני הבנתי שאני מתכנת מקצועי כאשר הוצאתי קוד גרוע, כלומר, ויתרתי על עקרונות היופי, הנכונות, השלמות ושאר העקרונות שבגללם רציתי להיות מתכנת מגיל צעיר אבל סיפקתי תוכנה. ומכאן נוכל להגדיר את שני הקצוות:<br />המקצוען – יעשה את המוטל עליו ללא כל שיקול מעבר להספקת הסחורה, למקצוען אין שום ערך החל על תוצרתו.<br />האיכפתי – אדם שכל עבודתו מושפעת מערכיו אשר מאפילים לגמרי על הצורך לספק את הסחורה ולא יראה באי הספקת הסחורה כישלון כהוא זה.<br />ובכן, אם המתכנת המקצועי יודע לספק תוכנה גם כאשר היא אינה טובה מהו המורה המקצועי? ובכן, הוא יודע לחתוך ילדים כדי להביא את הכיתה לרמה המתאימה. אני, לעומת זאת, טיפוס איכפתי, ואם אני רואה ילד שלא מצליח אני פשוט לא עומד בזה ועוצר את הכיתה, מתעכב – בקיצור לא מספק את הסחורה ויכול לגרום לתסיסה בכיתה המשועממת.<br /><br />בהתחלה זה נראה לי ממש נורא שמורות חותכות תלמידים, שלא יבין, שילך לשלוש יחידות, היום אני מבין שזה כורח המציאות - אם לא תוותר על התלמידים החלשים בסופו של דבר תוותר גם על החזקים (וגם על החלשים). המורה צריך להבין שהילדים הם חומר הגלם והוא צריך להביא את הכיתה לרמה מסויימת.<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-7965237158912003492009-12-02T03:48:00.001-08:002009-12-02T03:48:40.023-08:00עניין של אופי – הורות מול ליברליות<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />מי שעוקב אחרי הבלוג כבר רגיל לעליות ולירידות במצב הרוח וברמת ההצלחה. אז לפי הפוסט הקודם כבר היה אפשר להבין שמצב הרוח לא טוב אלא שהפעם זה נראה עמוק וארוך יותר.<br />בגדול אני מגיע לתובנה שאולי אני פשוט לא מתאים להוראה מבחינת האופי שלי. אני אבחן מספר צירי אופי בפוסטים הבאים שהם רלוונטים למורה ואנסה למקם את עצמי עליהם. ונתחיל עם ציר ההורות מול הליברליות.<br />יחסים בין שני אנשים יכולים לנוע על ציר הליברליות-הורות כאשר:<br />ליברליות – האדם הליברלי ימנע מלהחליט עבור אדם אחר ויניח שמצבו של אדם הוא למעשה התוצאה של אוסף החלטותיו.<br />הורות – מכיוון שתינוק בן יומו אינו יכול לקבל ולו החלטה אחת האחריות ההורית היא לקבל את כל ההחלטות עבור התינוק.<br />למעשה השאלה שאמורה למקם אותנו על הציר היא: "עד כמה אני יודע יותר טוב ממך מה טוב עבורך?". הליברל יגיד: "אין לי מושג" (יש ליברלים שיגידו "לא אכפת לי" אבל נעזוב אותם כרגע) וההורה יגיד: "אין לך מושג". כאשר היחס של אדם אחד לאדם אחר שהוא רוצה בטובתו ממוקם על ציר הליברליות-הורות, כאשר המיקום על הציר מושפע מפערי ידע, רמת האכפתיות והאופי של האדם.<br />מורה בחטיבת הביניים צריך להיות במידה לא מבוטלת הורה. המורה צריך להניח שלילד אין מושג מהחיים שלו ואילו לו, למורה, יש ידע מושלם מה הילד צריך כרגע. המורה יודע שהתלמיד צריך להיות בשיעור, לשבת בשקט, להוציא ספר ומחברת, להקשיב, להעתיק מהלוח, לפתור תרגילים, להכין שיעורי בית ולשאול אם הוא לא מבין. מצפים מהמורה שינצל את הידע הזה ויחליט עבור התלמיד איך להתנהג בכל דקה ודקה בבית הספר, אחרת הילד פשוט לא יצליח במבחנים ויכשל בלימודיו וזה כישלון של המורה.<br />אני, לעומת זאת, הרבה יותר ליברל, לא רוצה – שלא יבוא לשיעור, שלא יקשיב ושלא יעשה שיעורים – החלטה שלו. אח"כ שיישא באחריות הכישלון שלו במבחן.<br />מה שאומר שהאופי הליברלי שלי לא מתאים לציפיות מהמורים שלא רק ידאגו להעביר את החומר אלא גם ידאגו שהילדים ירצו ללמוד – שיאכפו משמעת של הגעה, תפקוד ועשיית שיעורים, שיורידו מחסומים פסיכולוגים של חוסר רצון ללמוד, שיטפלו בבעיות חברתיות. הקניית החומר הנלמד היא חלק קטן מעבודת המורה. עם החלק הגדול והמשמעותי של קבלת ההחלטות עבור התלמידים יותר קשה לי.<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com14tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-42163496140269921052009-11-29T11:16:00.000-08:002009-11-29T11:17:23.276-08:00תקווה<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />אז מה אני צריך את כל הליריות הזו<br />עם כל הסמליות אשר בינה לבינו<br />כמה זמן יכול נואף פשוט להתבזות<br />אני חוזר לבלומה, לילדים. לשכנה.<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-47467462024549976812009-11-26T13:31:00.000-08:002009-11-26T13:32:31.085-08:00לעניין את המורים<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />אחד הדברים שאנשים שאוהבים מתמטיקה יטענו בתוקף הוא ששאר הציבור פשוט לא רואה את היופי, את השלמות ולכן המתמטיקה היא מקצוע שנוא כל-כך. אני מסכים עם הטענה הזו באופן חלקי ואין ספק שספרי הלימוד של בני גורן ודומיו מתמקדים בטכניקה ומציגים את המתמטיקה כאוסף של טכניקות ויוריסטיקות שיש לשנן וככזו המתמטיקה באמת לא אהובה במיוחד.<br />ולכן הכיוון שלקחו חלק מספרי הלימוד החדשים של יצירת קשר בין המציאות לבין הטכניקות האלגבריות הוא מבורך ביותר. למשל, את חוק הפילוג (הידוע גם בשמו העממי להוציא מחוץ לסוגריים) מלמדים בספר הלימוד באמצעות ההמחשה של שני מגרשים מחוסרים בעלי רוחב מסוים (נניח עשרה מטרים) ולכל אחד אורך שונה, נניח 15 ו 5 מטרים. את השטח של שני המגרשים אפשר לחשב כסכום השטחים של שניהם 5x10+15x10 או להתייחס אל שניהם כמגרש אחד באורך של 20 מטר ואז השטח הוא (5+15)x10. יפה.<br />אבל מה הבעיה? שבהמחשה הזו נגמר הנושא, מכאן ואילך התלמידים צריכים להסתדר לבד. לא מלמדים את הטכניקה. מקסימום עוד שניים שלושה תרגילים עם המלבנים המעצבנים האלה. ומה קורה? היה בוחן, שכלל גם פתיחת סוגריים ושבעים אחוזים מהתלמידים פשוט לא ידעו לבצע את הפעולה הטכנית הפשוטה הזו – ואני מדבר גם על תלמידים טובים ומובילים – פשוט לא עבדנו איתם על הטכניקה הזו.<br />מסקנה – ההמחשה היא רקע טוב ונחמד ואני משוכנע שיש ילדים שיבינו אותה והילדים האחרים יזכרו שהנושא קשור למציאות איכשהו. אבל רוב הלמידה צריכה להיות של הטכניקה, שגם בה יש שלמות (כפל היא פעולה בדרגה גבוהה יותר מחיבור, חוקי החילוף, ועוד). הילדים צריכים לדעת איך לפתור את התרגיל, ההבנה תגיע אחרי כמה זמן כאשר הנושא ישקע... או אז, הם יכתבו ספרי לימוד...<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-17966176330111468092009-11-25T08:49:00.000-08:002009-11-25T09:22:13.966-08:00ביקורת בונה<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />אחת האמהות מכיתה ח' טוענת שהילד שלה לא מבין הנדסה והיא חושדת שהבעיה היא בכך שהמורה הוא לא מנוסה ולא מעביר טוב את החומר. החומר הלא-מובן הוא הוכחות של זוויות, וכמו שכבר נאמר ל<a href="http://morehhadash.blogspot.com/2009/09/blog-post_22.html">הוכחות לוקח זמן כדי לחלחל</a>, אבל לא אצל אותה אמא – מבחינתה יש בעיה קשה עם המורה.<br />אז אחרי שיחות רבות עם רכזת המתמטיקה הוחלט שתיכנס מורה מנוסה כדי לבחון את רמת ההוראה ומדוע אותו ילד לא מסוגל להוכיח. לכאורה, הייתי אמור להעלב ולהיפגע אבל אני ממש לא מרגיש ככה. אומנם יש לי קריירה מפוארת בתחום ההיי-טק אבל בינינו, בוראה יש עוד המון מקום לשיפור ויהיה דווקא נחמד לשמוע מה יש למורה מנוסה להגיד על ההוראה שלי. וגם מצד היחס להורים אני חושב שבסופו של דבר, אנחנו המורים ממומנים על-ידי ההורים כדי שנרביץ תורה בילדיהם וזה אך ראוי שהורה ידרוש רמת הוראה טובה וחובת בית הספר לוודא שזו אכן ניתנת.<br />אז קבענו שיעור הנדסה בנושא ישרים מקבילים. בגדול אופי השיעורים שלי הוא כזה שאני כותב הגדרה על הלוח, מסביר אותה, שואל תלמידים לגבי הנקודות הבעייתיות ואז נותן 2-3 תרגילים ועובר בין התלמידים כדי לוודא שהם עובדים ולענות על השאלות שלהם. השיעור הלך די טוב, ילדים הקשיבו, שאלו שאלות עניתי, תרגלו – באמת אחלה. והביקורת בהתאם.<br />בסה"כ ההקניה טובה, מבנה השיעור טוב וגם המענה לילדים מהיר ומדויק (איזה כיף). היו כמה הערות:<br />א. כאשר אני כותב על הלוח ומקנה לא לתת לילדים להעתיק כי כך נוצרים פערים בין אלו שהעתיקו לאלה שהקשיבו (או לפחות לא העתיקו) ואח"כ יש לי בעיה עם ילדים שסיימו מהר את התרגילים לבין אלו שלא.<br />ב. אחרי שאני נותן תרגילים קודם לוודא שכולם עובדים לפני שאני עונה על שאלות, כי אני נסחף לשאלות של התלמידים ויש ילדים שמנצלים את חוסר תשומת הלב שלי כדי לא לעבוד.<br />ומה לגבי אותו תלמיד שאינו מבין הנדסה?<br />טוב, בזה החל הדו"ח: קודם כל הילד לא מבין כי היא יושב ליד חבר שלו שלא עובד ומסיט אותו מדרך הישר.<br />I rest my case. <br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-40209764149897190542009-11-21T03:29:00.000-08:002009-11-21T03:42:13.633-08:00להקיף בעיגולים<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />הנושא של כיתה ט' כיום הוא משוואות כאשר אנחנו מתחילים עם משוואות פשוטות (שבזה הם שולטים) והמטרה להגיע למשוואות עם משתנים במכנה כאשר המכנה המשותף מושג על-ידי הוצאת גורם משותף או הפרש ריבועים. למשל, <a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://1.bp.blogspot.com/_mufcI47Bg7g/SwfPmJ1PXKI/AAAAAAAAAIQ/zdOxEqpHe38/s1600/Cap_8.bmp"><img style="margin:0 0 -5px 10px;cursor:pointer; cursor:hand;width: 157px; height: 30px;" src="http://1.bp.blogspot.com/_mufcI47Bg7g/SwfPmJ1PXKI/AAAAAAAAAIQ/zdOxEqpHe38/s200/Cap_8.bmp" border="0" alt=""id="BLOGGER_PHOTO_ID_5406518132062772386" /></a> .<br />הבעיה העיקרית ששמתי לב אליה בכל הכיתות שלימדתי עד כה זה הבלגן כאשר מכפילים את המשוואה, ולכן עוד לפני שהגעתי למשוואות עם מכנה מספרי, כגון, <a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://1.bp.blogspot.com/_mufcI47Bg7g/SwfQkbJO4_I/AAAAAAAAAIY/mgZTWbPcHBU/s1600/Cap_9.bmp"><img style="margin:0 0 -5px 10px;cursor:pointer; cursor:hand;width: 110px; height: 30px;" src="http://1.bp.blogspot.com/_mufcI47Bg7g/SwfQkbJO4_I/AAAAAAAAAIY/mgZTWbPcHBU/s200/Cap_9.bmp" border="0" alt=""id="BLOGGER_PHOTO_ID_5406519201861919730" /></a> עשיתי להם שיעור שבו הם צריכים להקיף את כל הביטויים הכפליים (חדי-איבר) במשוואה בעיגולים. נתתי להם משוואות החל מ <a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://1.bp.blogspot.com/_mufcI47Bg7g/SwfRYxgA82I/AAAAAAAAAIg/J7Tjc0ihWhc/s1600/Cap_10.bmp"><img style="margin:0 0 0px 10px;cursor:pointer; cursor:hand;width: 157px; height: 16px;" src="http://1.bp.blogspot.com/_mufcI47Bg7g/SwfRYxgA82I/AAAAAAAAAIg/J7Tjc0ihWhc/s200/Cap_10.bmp" border="0" alt=""id="BLOGGER_PHOTO_ID_5406520101216252770" /></a> וכלה ב <a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://2.bp.blogspot.com/_mufcI47Bg7g/SwfR8Rh3sNI/AAAAAAAAAIo/QBgh4zd6AvQ/s1600/Cap_11.bmp"><img style="margin:0 0 -5px 10px;cursor:pointer; cursor:hand;width: 126px; height: 30px;" src="http://2.bp.blogspot.com/_mufcI47Bg7g/SwfR8Rh3sNI/AAAAAAAAAIo/QBgh4zd6AvQ/s200/Cap_11.bmp" border="0" alt=""id="BLOGGER_PHOTO_ID_5406520711109390546" /></a> (שימו לב שזו משוואה קשה מאוד כי יש ביטוי אחד ללא מכנה).<br />הילדים הופתעו: "מה זאת אומרת, לא לפתור?", "כן, לא לפתור, רק להקיף בעיגול". בגדול, אני חושב שזו אחת הבעיות הגדולות של הילדים, לימדו אותם לפתור את התרגילים אבל לא להסתכל עליהם, לבחון אותם ולהבין את המבנה שלהם.<br />זה אולי נראה כמו משימה קלה וטפשית (ולא כולם הצליחו בקלות) למעשה היא אמורה לתת לילדים את ההבנה והראיה המקדימה על התרגיל ואת יכולת ההכללה לפני שרצים לפתרון.<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-40511282729786686102009-11-21T03:14:00.000-08:002009-11-21T03:20:57.730-08:00אני אפס<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />בעודי מטיף לתלמידים על מצויינות במתמטיקה אני נכשלתי במבחני המיון לתוכנית ההסבה של משרד החינוך - לא עברתי את <a href="http://morehhadash.blogspot.com/2009/11/blog-post_06.html">מבחן המיומנות</a> במתמטיקה.<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com7tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-61880502330329569332009-11-17T22:15:00.000-08:002009-11-17T22:19:45.048-08:00עיבוי במערכת<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />כרגע אני מלמד 15 שעות שבועיות, כאשר התחלתי עם עשר שעות (כיתות ח' ו ט') ובכיתה ז' אני מחליף מורה שיצאה לחופשת לידה. לאחרונה קיבלתי עוד שתי הצעות מבית הספר לעיבוי: א. שלוש שעות בשבוע ללמד שלושה ילדים מכיתת המופת (הילדים הטובים) את המתמטיקה הרגילה, ב. שעתיים של קבוצת המצוינות של כיתה ז'. כן, יש פה פאטרן מסוים, אני מניח שזה בזכות אותה <a href="http://morehhadash.blogspot.com/2009/10/blog-post_29.html">השתלמות חידות</a>. אז עכשיו אני כבר עם 20 שעות שבועיות שזה כמעט משרה מלאה (24 שעות זו משרה מלאה).<br />עם שלושת הילדים (שהם כרגע רק שניים) היה ממש נחמד. רצנו בחומר, מה שלוקח לי עם כיתת המופרעים שלי שבועיים איתם הספקתי בשעה אחת וכמובן שהם הבינו הכל בקלות. שמתי לב שאחרי השעה הזו אני לא עייף, לא מותש פשוט אחלה.<br />עם המצויינות היה כבר לא פשוט. 30 תלמידים בשתיים בצהריים. אולי חננות אבל עדיין ילדים שמרעישים, מדברים ועושים בלגן. בגדול צריך לתת להם חידות ואח"כ לעשות משהו עם הפתרונות – מה שעשיתי (בעצת מורה מנוסה למצוינות) זה לחלק אותם לארבע קבוצות וכל קבוצה מטילה על קבוצה אחרת לפתור שאלה מסויימת – אם הקבוצה שעליה הטילו לפתור את השאלה מצליחה אז היא מקבלת עשר נקודות, אם לא, הכדור חוזר לקבוצה שהטילה את המשימה, אם היא לא מצליחה אז יורדות לה עשר נקודות.<br />נתחיל בזה שכאשר נתתי להם לבחור קבוצות היה בלגן מי הולך לאן וילדה אחת נעלבה שחברה שלה לא הזמינה אותה לקבוצה שלה (לא סרבה, פשוט לא הזמינה). דמעות. בכי. רוצה לפרוש – בנות. אמרתי לה שנראה לי שזה היה בתום לב ואם היא רוצה אני אצרף אותה לקבוצה של החברה שלה. לא. בסדר, היום תלכי הביתה ובפעם הבאה תבואי שוב.<br />התחלנו את העבודה בקבוצות - ילד אחר התחיל להתנהג בצורה מאוד בריונית ואלימה (העליב ילדים, יזם מגע, צעק) – אולי זו התנהגות סבירה בדרך-כלל אבל עכשיו אנחנו במגרש הביתי של החנונים. הרחקתי אותו מהקבוצה הוא סרב אבל התעקשתי ובסוף הוא ישב בצד כל השיעור לא עבד אבל נרגע. הוא גם לא הלך כי להיות המצוינות זה מעמד סטטוס חשוב.<br />חוצמזה, העבודה בקבוצות עברה די בסדר ואז הגענו להטלת המשימות של קבוצה על קבוצה – איזה בלגן. לא שמעו אותי ולא את הילדים שבאו לפתור שאלות ליד הלוח, פשוט נורא ואיום. כאשר אמרתי ו"עכשיו לשאלה האחרונה" – כל הילדים פשוט קמו והלכו... בקיצור, אולי טובים במתמטיקה אבל פשוט זה לא יהיה.<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-88017841845587101732009-11-16T07:36:00.000-08:002009-11-16T07:37:38.666-08:00שיעורים פרטיים<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /><a href="http://morehhadash.blogspot.com/2009/11/blog-post_15.html">כאמור</a> בכיתות ח' ו ט' יש עכשיו כמה ילדים שמכים על חטא חוסר הלימודים עד כה שהתבטאו בציונים נמוכים, למען האמת יש גם שניים שהוציאו ציונים נמוכים למרות שלמדו בכיתה. אז החלטתי שאני לוקח את שני הציונים הנמוכים בכל כיתה ועושה להם שיעורים פרטיים (בחינם כמובן, בין כותלי בית הספר) כדי שידביקו את החומר ואח"כ אני אערוך להם בוחן שיחליף חלק מהשאלות במבחן וכך יוכלו לשפר ציונים.<br />התנאי הוא כמובן רצינות בלימודים. ילד שאני רואה שהתאמץ עד כה או שבא אלי אחרי המבחן ואומר לי שהוא חייב להשתפר. אז אני מציע להם את האפשרות לבוא לשיעורים הפרטיים הללו. הילדים מוקירים תודה ברמות גבוהות מאוד. החל ממייל מההורים שהילד פשוט מאושר ללמוד מתמטיקה, דרך שקט, רצינות והקשבה בשיעורים ועד קריאות במסדרון: "תאמין לי אתה המורה הכי טוב שהיה לי עד עכשיו!".<br />בכיתה ט', אני עובד איתם על הטכניקה האלגברית. אני מנצל את העובדה שכבר למדנו את הנושא ונותן להם מבט על של מבנה הביטוי שהוא מורכב למעשה מחיבור של חד-איברים (חד איבר זה ביטוי כפלי) ולכן קודם מכנסים את חדי-האיברים ואח"כ את כל הביטוי. בסה"כ ילד אחד הולך יפה מאוד, ילד שני עם המון מוטיבציה אבל נראה לי שאנחנו כבר מגרדים את קצה היכולת שלו.<br />עם שני התלמידים מכיתה ח' אני עובד על הנדסה. כאן אני פשוט חוזר על מה שלמדנו בכיתה אבל התרגול האישי ככל הנראה עוזר. למרות שהתחושה שלי שלילד אחד עדיין כל הקטע של חשיבה סדורה של הוכחה לא יושב טוב והוא מתבלבל בין נתון לבין מה שצריך להוכיח.<br />בסה"כ אני משקיע שעתיים בשבוע, די מעט, אבל אני מקווה שזה יתן את האפקט שאני מצפה שהכיתה תתרומם עם חיזוק החלשים בעלי המוטיבציה.<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-80042262910987277142009-11-15T13:14:00.000-08:002009-11-15T13:15:02.840-08:00פוסט טרואמה<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />עברו המבחנים הסוערים של ח' ו ט'.<br />למעשה אפשר לחלק את התלמידים לשלוש קבוצות עיקריות:<br />1. אלו שלמדו ברצינות עד כה והוציאו ציונים גבוהים.<br />2. אלו שלא למדו ברצינות עד כה אבל למדו חזק לפני המבחן והוציאו ציונים גבוהים.<br />3. אלו שלא למדו ברצינות עד כה אבל למדו חזק לפני המבחן ונכשלו.<br />מה שמעניין הוא שעל שלוש הקבוצות האפקט היה דומה – המון מוטיבציה!<br />הקבוצה הראשונה רואה פירות בהשקעה בשיעורים ומעודדים מהציונים הגבוהים התלמידים מגיעים לשיעור עם הביטחון שהלימוד המתמשך יקדם אותם הלאה.<br />הקבוצה השניה, ילדים שרובם הרגישו שהוא הולכים לאיבוד במהלך השנה פתאום מצאו את הדרך, התחושה הכללית היא שאפשר, שמתמטיקה זה לא כזה דבר נורא ולא מובן ואפשר וכדאי להתחיל ללמוד ברצינות.<br />הקבוצה השלישית פשוט קיבלה סטירת לחי מצלצלת. תלמידים מכיתה ט' שהיו בטוחים שהם טובים מדי להקבצה הזו, או שהם שולטים כל כך טוב בחומר התעוררו עם מקלחת מים צוננים. איך זה יתכן? לקבל ציון כזה בהקבצה ב1, צריך לזכור שבשנה שעברה המוטו היה "שיחוו הצלחה", פתאום 30... ולא סתם, יש פה ילדים שהוציאו 80-90, לא סתם ילדים טמבלים מהקבצה נמוכה ואני שבכלל לא שייך לכאן מוציא 40? באו הרבה לדבר איתי, איך יוצאים מהברוך הזה? אני אתן כמה שיעורי חיזוק לאותם ילדים אבל הם צריכים להתחיל להקשיב בשיעורים – וזה בדיוק מה שהם עושים.<br />בכיתה ח' הקבוצה הזו מופתעת מאוד, שהרי הם התרגלו לציונים של 90, הם הגיעו להקבצה א' ופתאום 30... חלקם הולכים לתירוץ "המורה אשם. אני רוצה לרדת הקבצה". דיברתי איתם, ביקשתי מהם להקשיב בשיעורים, והנה הפלא ופלא, הם פתאום מבינים. ילד אחד הודיע לי היום במהלך השיעור הראשון שבשיעור השני הוא ילך הביתה כי כואבת לו הבטן, אחרי שדיברתי אותי בהפסקה ואחרי שבשיעור הראשון הוא היה פעיל והבין את החומר הוא נשאר ואמר לחבריו (נשבע לכם): "לא, אני מעדיף ללמוד מתמטיקה".<br />בקיצור, השיעורים בכיתות ח' ו ט' הולכים ממש מצוין. אפילו העשר דקות בבוקר שבה אני צריך להרביץ אקטואליה נופלות על אוזניים קשובות – נחמד.<br /> <br />הערה: כמובן שבכיתה ז' פשוט קורעים לי את הצורה.<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-86360803724116613712009-11-13T08:20:00.000-08:002009-11-13T08:21:42.109-08:00כוח שיטור<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />אתמול בשיעור של כיתה ז' הבלגן פשוט עבר כל גבול. לא הצלחתי להוציא מילה כמעט עשרים דקות. השתקתי ואיך שהסתובבתי – רעש ובלגן. פשוט נורא ואיום.<br />ילד אחראי במיוחד פשוט יצא וקרא למזכירה והיא השתיקה את הילדים והצלחתי ללמד. מה היא עושה יותר טוב ממני? אין לי מושג. אבל היה שקט והצלחתי ללמד.<br />מה אני אגיד לכם – דיכאון, פשוט דיכאון.<br />דווקא בכיתות ח' ו ט' הולך לא רע. יש אוירת לימודים לא רעה אבל הכיתה ז' הזאת – פשוט סוס שחור.<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-59711910367198374012009-11-11T14:49:00.000-08:002009-11-11T14:51:42.673-08:00מה יש לא להבין כאן?<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />כשהייתי בכיתה ב' או ג' התערבתי על רוזמרי עם ילדה בכיתה שלי שהיא יודעת כמה זה 13 כפול שתיים. אני אמרתי שהיא יודעת והיא טענה שלא. כמובן שהפסדתי בהתערבות כי כאשר שאלתי אותה כמה זה 13 כפול שתיים היא אמרה שהיא לא יודעת... טוב, אני מודה שזו לא ההתערבות החכמה ביותר אבל הייתי רק בכיתה ב'.<br />כאשר התמיהה על אי ההבנה של הזולת בדברים טריוויאלים מסתיימת ברוזמרי אז ניחא, אבל כאשר אתה מורה זה מתחיל לתסכל. ילדים רוצים, מתאמצים אבל במבחן הם כותבים x^2y^3=2x+3y... איך? מה? למה? איך אני יכול לעזור להם? מה חסר?<br />זה באמת מתסכל לראות ילד שמשתדל מוציא 33 במבחן כאשר הוא לא יכול לבצע כינוס איברים פשוט – וזה לא צחוק, אני הייתי אמור ללמד אותו לעשות את זה ואני ממש לא מבין מה חסר? זה הרי ממש ברור.<br /> <br />טוב, למען האמת התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני שבדקתי את המבחן הרבעוני של כיתה ט'. מבחן קשה. נקודה. כ 50-60 נקודות לקוחות מהתרגילים האחרונים של בני גורן ועשר נקודות שאלת הוכחה מהמפמ"ר (המבחן הארצי המסכם) הכללי – לא המוחלש. אומנם בדקתי לקולא אבל עדיין, היו ילדים שממש הרשימו – שניים עם ציון מעל 90 עוד ארבעה מעל שמונים ושלושה מעל שבעים. להקבצה המקבילה נתנו מבחן יותר קל...<br />היו ילדים שפשוט התאבדו על המבחן – ישבו כל הסופשבוע ולמדו עם דפי החזרה הרצחניים שנתתי להם. והתוצאות בהתאם. נכון יש גם אכזבות ויש עוד הרבה מה לשפר – בעיקר חורים שחורים של חוסר הבנה שגרמו לי לכתוב את הפסקה הראשונה בפוסט הזה אבל בתום הבדיקה יצאתי מעודד מעט.<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-4494959377314386522009-11-09T23:40:00.000-08:002009-11-09T23:42:17.924-08:00אני שונאת מתמטיקה<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />תוכנית הלימודים החדשה לכיתה ז' אכן מוכיחה את עצמה כמכשול בפני עיוור.<br />אני לא התחלתי את השנה עם כיתה ז' אלא מורה אחרת והיא לימדה אותם, כמתבקש חוקיות, שזה כל מיני צורות שיש בהן חוקיות, למשל בצורה הראשונה יש שלוש קוביות, בשניה חמש ובשלישית שבע – כמה קוביות יהיו בצורה הרביעית? בצורה העשירית? בצורה ה n-ית? לכאורה פשוט אבל שכחנו להגיד שלא לימדנו אותם מהו משתנה....<br />לימדו אותם גם הצבה (כן, בלי ללמד מהו משתנה) וזה פשוט, מחליפים את האות במספר, ולכן אם כתוב 3a ו a=1 אז מקבלים 31, לא?<br />בקיצור, היה מבחן, הציון הממוצע היה 45... רוב הילדים נפלו על שתי הבעיות המצוינות לעיל... כ 4-5 בלבד ידעו לנסח את החוקיות כמו שצריך וחצי בערך טעו בהצבה. נכון, ילדים גם טעו בסדר פעולות חשבון אבל את זה הם צריכים לדעת וגם לימדנו. אבל לא לימדנו מהו משתנה, תוכנית הלימודים החדשה פשוט מקווה שהם יבינו לבד מהדוגמאות.<br />אגב, המורה שאחראית על התוכנית החדשה בכיתה ז' אצלנו בבית הספר הבחינה בשטות הזו והנחתה אותנו להקדיש שני שיעורים להגדרה והסבר מהו משתנה. למרות שזה אסור לי – היא הוסיפה.<br />כאשר חילקתי את המבחנים, ילדה שלמדה והשקיעה והוציאה במבחן 50 צעקה "אני שונאת מתמטיקה!" – והפעם אין לי אלא להסכים ולהגיד שבצדק.<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-4577036614256491533.post-7717182595366707072009-11-08T13:08:00.000-08:002009-11-08T13:29:57.178-08:00טכנית אתה צודק<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />היום לימדתי בכיתה ח' משוואות ואי שוויונים עם ערך מוחלט.<br />בני גורן ממליץ ללמד את הנושא בדרך מאוד יפה לטעמי שהולכת ככה: מה זה ערך מוחלט של 4? אלו כל המספרים שהמרחק שלהם מאפס הוא ארבע, כלומר, 4 ו -4. ומה המרחק בין 8 ו 6? ערך מוחלט של ההפרש שלהם. ולכן, המשוואה <a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://1.bp.blogspot.com/_mufcI47Bg7g/Svc02zWcdiI/AAAAAAAAAHo/xJj9fhT7Wxg/s1600-h/Cap_2.bmp"><img style="margin:0 0 -5px 10px;cursor:pointer; cursor:hand;width: 59px; height: 21px;" src="http://1.bp.blogspot.com/_mufcI47Bg7g/Svc02zWcdiI/AAAAAAAAAHo/xJj9fhT7Wxg/s200/Cap_2.bmp" border="0" alt=""id="BLOGGER_PHOTO_ID_5401844394156127778" /></a> היא בעצם כל המספרים שהמרחק שלהם משלוש הוא שתיים ויש שניים כאלה 1 ו 5. וככה כדאי לפתור משוואות פשוטות שכאלה.<br />ההסבר ממשיך יפה לאי שוויונים, מה אומר הביטוי <a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://3.bp.blogspot.com/_mufcI47Bg7g/Svc18F5ZW2I/AAAAAAAAAHw/PsfglVAMl60/s1600-h/Cap_3.bmp"><img style="margin:0 0 -5px 10px;cursor:pointer; cursor:hand;width: 47px; height: 20px;" src="http://3.bp.blogspot.com/_mufcI47Bg7g/Svc18F5ZW2I/AAAAAAAAAHw/PsfglVAMl60/s200/Cap_3.bmp" border="0" alt=""id="BLOGGER_PHOTO_ID_5401845584545536866" /></a>? כל המספרים שהמרחק שלהם משלוש הוא גדול מ 2, כלומר x<1 או x>5 שימו לב שפה הסימן מתהפך בהשוואה ל 1. ומה המשמעות של <a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://1.bp.blogspot.com/_mufcI47Bg7g/Svc3CfGmu8I/AAAAAAAAAH4/btxsYSs7rO4/s1600-h/Cap_4.bmp"><img style="margin:0 0 -5px 10px;cursor:pointer; cursor:hand;width: 47px; height: 20px;" src="http://1.bp.blogspot.com/_mufcI47Bg7g/Svc3CfGmu8I/AAAAAAAAAH4/btxsYSs7rO4/s200/Cap_4.bmp" border="0" alt=""id="BLOGGER_PHOTO_ID_5401846793902668738" /></a>? כל המספרים שהמרחק שלהם משלוש קטן מ 2, כלומר x>1 וגם x<5. בקיצור הסבר שלם ויפה.<br />הטכניקה היותר מכלילה של פתרון משוואות עם ערך מוחלט הוא להשוות פעם אחת את הביטוי בערך המוחלט לביטוי שבצד ימין ופעם להשוות אותו לערך הנגדי של אותו ביטוי. כלומר אם יש לי את המשוואה <a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://3.bp.blogspot.com/_mufcI47Bg7g/Svc3iUcMq2I/AAAAAAAAAIA/yh87VR1OryI/s1600-h/Cap_5.bmp"><img style="margin:0 0 -5px 10px;cursor:pointer; cursor:hand;width: 62px; height: 20px;" src="http://3.bp.blogspot.com/_mufcI47Bg7g/Svc3iUcMq2I/AAAAAAAAAIA/yh87VR1OryI/s200/Cap_5.bmp" border="0" alt=""id="BLOGGER_PHOTO_ID_5401847340796259170" /></a> אז אני מקבל שתי משוואות 3x+5=4 או 3x+5=-4.<br />לשיעור היום הגיע תלמיד שהכיר את הטכניקה המוכללת ופתר גם את התרגילים הפשוטים כך. כמובן שבכיתה כמו כיתה ח' שבה מנסים כל הזמן להוכיח לי שאני לא יודע ללמד ולא יודע מתמטיקה זה בעייתי. כי יש תלמידים שלא מבינים את ההסבר עם המרחק ובא קטגור ומראה להם כמה זה פשוט שאפשר לעשות עם הטכניקה. אבל למזלי אותו תלמיד דווקא לא ניסה לקעקע את סמכותי והוא גם טעה בתרגיל שבו אגף ימין הוא שלילי, <a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://1.bp.blogspot.com/_mufcI47Bg7g/Svc4KDeTDLI/AAAAAAAAAII/dMUDBijs0HM/s1600-h/Cap_6.bmp"><img style="margin:0 0 -5px 10px;cursor:pointer; cursor:hand;width: 56px; height: 20px;" src="http://1.bp.blogspot.com/_mufcI47Bg7g/Svc4KDeTDLI/AAAAAAAAAII/dMUDBijs0HM/s200/Cap_6.bmp" border="0" alt=""id="BLOGGER_PHOTO_ID_5401848023436430514" /></a>. מה שנתן לתובנות שלי משנה תוקף.<br />כאשר הגעתי ללמד את הטכניקה ביקשתי ממנו לגשת ללוח ולפתור, דבר שמאוד חיזק את הבטחון העצמי שלו ואת העובדה שאני מכיר בידע שלו. כמובן, שהייתה לו טעות של סימן בפתרון המשוואה ותיקנתי אותה מבלי לעשות עניין גדול מדי.<br />ובכלל נשאלת השאלה למה להבין? למה לא ללכת ישר על הטכניקה? שהרי ברור למדי שבסופו של דבר מה שיישאר זו רק הטכניקה. ובכן, אני מאמין שמשהו שוקע, בין אם זו ההבנה הספציפית של התרגיל הזה או באופן כללי ההבנה שמתמטיקה זה לא אוסף חוקים אלא יש הגיון שלם מאחורי אוסף הטכניקות שבסופו של דבר אנחנו זוכרים ומשתמשים בו. אבל לך תמדוד הצלחה כזו...<br /></div>עופרhttp://www.blogger.com/profile/14956848357577573338noreply@blogger.com0