יום ראשון, 10 בינואר 2010

נפרדנו כך


היום בין שעה חמישית לשישית שבהן אני מלמד את כיתה ט', התקשרו מבית-הספר. בהפסקה החזרתי צלצול. המנהלת רוצה לדבר איתי. חששתי. הבלוג? הכתבה? איזה לחץ. אני לא יכול לשקר במצח נחושה למנהלת... טוב, אני אודה ואסביר שלא התכוונתי לגרום נזקים ובכלל כבר מחקתי את הבלוג.
הגעתי למנהלת ואיתה ישבה גם הסגנית הפדגוגית, זו שקיבלה אותי לעבודה. בטוח אני לא משקר.
והן התחילו. קודם כל אנחנו רוצות להודות לך שנתת לנו תקופה בלתי מוגבלת לחפש מחליף ורצינו להודיע לך שמצאנו ואתה משוחרר.
"זהו. ממחר אני כבר יכול לא ללמד?", "כן", "טוב, תודה רבה, אני מניח שאני אסיים את השיעור שלי עכשיו", "כן, בוודאי".
"אתה מעוניין להמשיך ללמד את שלושת הילדים מכיתת המופת מכיתה ז'", "כן בוודאי, ברצון רב", "יופי, מצוין", "אני אפילו מוכן ללמד בהתנדבות, עכשיו תהיה לי משכורת נורמלית ואני לא אצטרך את הכסף הזה", "שום דבר. אין התנדבות. הצלחנו להוציא את התקציב ואתה תנצל אותו", "טוב".
"מה לקחת איתך מהתקופה הזו?", "אוהו, זו הייתה תקופה סוערת ורצינית. אני חושב שבעיקר למדתי להעריך את העבודה שאתן עושות כאן. מאוד קשה ואני חושב שבסה"כ בית הספר הזה הוא מצוין ואני אשמח כאשר הילדה שלי תגיע הנה", "תודה", "ביי", "ביי".
חזרתי לכיתה מאושר.
התלמידים המשיכו ללמוד ולתרגל יפה (אני ממש אוהב את הכיתה הזו). תלמיד אחד, שאוהב לדבר במקום ללמוד, שאל אותי בתמימות "תגיד לי, לא עדיף לעבוד בהיי-טק מול המחשב שפיליפינית מעסה לך את הרגליים במקום לנסות לגרום לנו ללמוד מתמטיקה", ואני עונה בנון-שלנטיות, "מה פתאום, איתכם זה הכי כיף".
כעשר דקות לפני סוף השיעור הודעתי לתלמידים שיש לי הודעה אבל מי שרוצה יכול ללכת ולא חייב להישאר. כ 5-6 תלמידים הלכו והשאר התקבצו סביבי. זהו, אני פורש – הודעתי להם, נבוך משהו. "מה? למה?" – הלם. ואז התחיל שטף המחמאות "אתה המורה הכי טוב שהיה לנו", "איך נסתדר בלעדיך?", "מי ירשה לנו לעשות בלגן בכיתה" (לך תסביר להם שלא התכוונתי להרשות...). אח"כ התחיל הרגשי: "אתה תזכור אותנו?" ושתי בנות אפילו התחילו לבכות (בחיי) וחיבקו אותי. הייתי נבוך אבל גם התרגשתי. הסברתי להם שמאוד מאוד קשה להיות מורה ואומנם הם היו אחלה כיתה אבל כיתות אחרות עשו לי את המוות (וגם אצלכם לא היה תמיד קל). התלמידים שעזבו קודם חזרו מייד "מה? אתה עוזב?", "למה? אתה אחלה מורה". חזרתי על ההסבר.
זהו. נפרדנו. האמת, דווקא את הכיתה הזו היה לי עצוב לעזוב. הם, שהיו אמורים להיות הכיתה הבעייתית ביותר דווקא התנהגו הכי יפה והיו שם כמה ילדים שממש השקיעו...

אין תגובות:

פרסום תגובה