הקלה

כבר אחרי שהודעתי על הפרישה הרגשתי הקלה עצומה. כן, גם הרגשת כישלון לא מבוטלת אבל בעיקר הקלה.
ומסתבר שההקלה הזו עשתה לי טוב מבחינת ההוראה. פתאום, פחות היה אכפת וזה דווקא אפשר לי להיות יותר תקיף ולהמשיך הלאה כאשר ילדים שלא הקשיבו ביקשו (בעצם – דרשו) שאני אחזור על החומר. פתאום גם אין לי לחץ שאני לא מספיק את החומר ואז גם התקדמתי יותר מהר...
בקיצור – שיפור גדול לרמת ההוראה שלי. חבל שזה נגמר... בעצם, לא – טוב שזה נגמר.

הודעת פרישה

היום הודעתי לרכזת שאני רוצה לפרוש.
הייתי בטוח שהיא תקלס ותגדף אותי – ככה להבריז באמצע השנה. אי אפשר לשחק ככה עם ילדים, גם ככה יש לה שלוש מורות בחופשת לידה וכל-כך קשה למצוא מחליפים... איך אני יכול לעשות לה את זה. בכלל בכל התקופה הזו היא נתנה לי כל-כך הרבה גיבוי מול התלמידים, שיבצו אותי למרות הברדק שהיה בשיעורים שלי ואני עכשיו פשוט תוקע להן סכין בגב ופורש בגלל שקצת קשה לי.
אבל בקריירת ההוראה שלי כמו בקריירת ההוראה שלי הלא-צפוי הוא הצפוי.
הרכזת אמרה לי שהיא מבינה אותי ואדם צריך לעשות קודם כל מה שטוב לעצמו ואם אני סובל אז אני צריך לעזוב. אומנם חבל לה אבל אני לא צריך להתייסר בגלל העבודה ואין לי מה לדאוג הם ימצאו מחליפה. היא שאלה כמה זמן אני נותן להן עד שאני אלך. עניתי: "כמה זמן שאתן צריכות, ושוב אני מאוד מצטער".
בדיעבד חשבתי שזו בטח הייתה התגובה שלי כאשר הייתי מנהל ועובד שאני לא מרוצה ממנו היה מודיע לי על פרישה. האומנם? אולי, אבל זה לא באמת משנה. בעצם, אולי לא. כי לפני מספר ימים באתי ניסיתי להתפטר: "איך אתן עושות את זה? איך אתן עומדות בעימות המתמשך והארוך הזה? ממש קשה לי", הרכזת אמרה לי שזה קשה אבל מסתדרים ויש לי את כל השנה ללמד ואז להחליט אם אני רוצה להמשיך או לא. כלומר, היא דחתה את ההתפטרות שלי. אז אולי היא לא כל-כך רצתה שאני אפרוש ואולי אני סתם נאחז באויר כדי להציל את הכבוד האבוד שלי כמורה כושל...

זה לא כל-כך נעים לראות בלוג סגור

את הפוסט הזה אני כבר כותב לבלוג סגור. לא נעים אבל עכשיו אני בבונקר - נחשפתי.
קיבלתי כתבה מחמיאה (בערך) אבל כותרת מזוויעה. הפכתי למופרע בין לילה. דיברתי עם אור קשתי על הכותרת המרושעת והוא נתן לי את התשובה שציפיתי לה, אבל לפי דעתי שקולה ל"רק מילאנו פקודות של אנשי האס-אס": "זו כותרת מוכרת". מה אני אגיד לכם, הייתי בסטרס נוראי, בסה"כ הבלוג הוא לא נוראי ולא מאוד משמיץ את בית-הספר אבל מספיקה מילה אחת כדי שמישהו ייעלב, ממש לא התאים לי.
אז מה היה?
אור קשתי, כתב החינוך של הארץ, קיבל לינק לבלוג מאחד הקוראים והמגיבים פה. התקשר אלי והציע לראיין אותי, משהו רציני – עם צלם, ככל הנראה למוסף הארץ (!!!). בהתחלה הרעיון קסם לי, בכלל אני עכשיו מחפש עבודה וקצת פרסום יכול לעזור. אבל במחשבה שנייה - לא נראה לי. מה אני אתחיל לספר על מעללי הילדים, לא נעים. בסה"כ ילדים. חוצמזה, אני כשלתי כמורה – אז דווקא עכשיו להתפרסם? בקיצור, ויתרתי ואור החליט לעשות כתבה על סמך הבלוג.
אחרי הפרסום נבהלתי. מסתבר שיש אנשים שקוראים את "הארץ". באותו יום לימדתי אבל הראש שלי לא היה בכיתה, הייתי בלחץ נוראי. איך שהגעתי הביתה, לפני שחיממתי אוכל לילדה, רצתי לסגור את הבלוג. (אני מקווה שאף עיתונאי לא קורא את הפוסט הזה כי אני כבר רואה בעיני רוחי את הכותרת: "המורה שרצה לרסס ילדים הרעיב את בתו"). בינתיים פולו-אפים – באתר של ערוץ 2 מתפרסמת גם כתבה בנושא וכאן הכתב כבר לא נחמד כמו אור קשתי ומשתלח חופשי ואפילו לא נותן את הקונטקסט של ריסוס הילדים. אבל מסתבר שהוזכרתי גם ברדיו, גבי גזית, גלי-צה"ל וגם בטלוויזיה בתוכנית "מה קורה", כן כן – ערוץ 2. אור קשתי מספר שביקשו ממנו את הפרטים שלי מהתוכנית של אברי גלעד. ג'יזס קרייסט. נינט בשבוע שעבר ועכשיו אני. מגה סלבריטי.
למזלי, אור סרב לתת את הפרטים ואני בחזרה לאלמוניות המבורכת.
ובינתיים נחשף מורה הרבה יותר מוצלח ממני שפרש.
אז אם בארזים נפלה שלהבת מה יאמר אזוב קיר שכמוני?

סימולציה

בתי בת התשע (כיתה ג') אוהבת לשחק במורה. היא משתמשת בטושים המחיקים שלי ובמחק ומעבירה שיעור לתלמידים, חלקם דמיוניים וחלקן חברות או אחותה. מאוד נחמד. אתמול, הגיעה חברה לאחותה והיא לא הצליחה לקבוע אם אף חברה שלה אז היא ביקשה ממני להשתתף כתלמיד. הסכמתי ובמחשבה שניה שאלתי אותה אם אני יכול להתנהג כמו התלמידים שלי. היא הסכימה.
אזהרה: המשך הפוסט יהיה קשה לקריאה ואינו מתאים להורים בעלי אמפתיה לילדים. אני גם אציין שבמהלך ה"שיעור" שאלתי אותה בערך פעם בדקה האם היא רוצה להפסיק והרביתי לחבק ולנשק אותה.

"טוב, היום נלמד על חנוכה"
אני מוציא סביבון ומתחיל לשחק.
"תכניס מיד את הסביבון באמצע ואל תשחק באמצע השיעור"
מן הסתם אני ממשיך לשחק והיא באה ומחרימה את הסביבון ופונה להמשיך עם השיעור.
אני קם אחריה ונעמד לידה ואומר לה שאני רוצה את הסביבון שלי בחזרה.
"תקבל אותו בסוף השיעור. שב במקום"
"אני לא אשב עד שלא תחזירי לי את הסביבון שלי" ומנסה לקחת אותו.
היא בטון נוזף: "למה שיחקת בזמן השיעור?"
אני משקר ללא בושה: "לא שיחקתי, רק הכנסתי אותו לתיק"
היא, רחמנית בת רחמן, מחזירה לי את הסביבון, אבל שלא תשחק בו שוב.
אני מתיישב... וממשיך לשחק בסיבון.

"תכניס את הסביבון ותקשיב לשיעור"
"איך אפשר להקשיב לשיעור – את בכלל לא יודעת ללמד. כבר עברו עשר דקות ולא לימדת כלום"
הילדה נכנעת ומתחילה ללמד "טוב, נתחיל.."
אני קורא בקול: "עמית. ראית אתמול הישרדות"
"סליחה. אתה מפריע"
"מפריע למה? את בכלל לא מלמדת, ורק רציתי לשאול אותו אם הוא ראה אתמול הישרדות. זה חשוב"

היא חוזרת ללמד. אחרי משפט אחד אני אומר שאני צריך לצאת לשירותים.
"טוב, צא".
"יש – אני הולך לחצר"
היא מנסה לעצור אותי: "אל תלך לחצר, רק לשירותים"
"סליחה, אמרת לי שאני יכול לצאת אז אני הולך לחצר. ממילא אני לא מצליח ללמוד כאן כלום, את בכלל לא יודעת ללמד. אף אחד לא מבין מה שאת אומרת"
"אני לא מסכימה"
אי ההסכמה לא מפריעה לי ואני ממשיך לכיוון החוץ. היא מנסה לעצור אותי.
"את מרביצה לי?. ראיתם, המורה מרביצה לי."
היא נרתעת ועוזבת אותי. אני קורא לחברי "יאללה חבר'ה בואו לחצר, מילא לא לומדים כאן כלום".
היא נשברת: "טוב, צאו כולם יכולים לצאת לחצר לכמה דקות."
השיעור פוצץ.

אחרי הפיצוץ שוב חיבקתי ונישקתי ואמרתי לה שזה היה בצחוק וישבתי והייתי תלמיד למופת ושנינו מאוד נהנינו.
אבל מה שהכי הדהים אותי בהתנהגות שלי היא זו החוצפה העצומה. השקר, ההעלבה, ההתפרצות לדברים, הסילוף. אני באמת לא מבין איזה אנשים חסרי תרבות יכולים להתנהג ככה. נכון, זה חלק קטן מהתלמידים (10-20 אחוז) אבל זו ממש התנהגות מחפירה.

תעלומת השעות הפנויות

אחד הדגלים המונפים מול המורות הוא דגל שעות העבודה הנוחות שלהן, לעבוד כל יום עד 1:30 זה ממש בלתי נתפס אצל אנשי ההיי-טק שמסיימים באפן קבוע בשש או שבע בערב. פשוט חצי משרה. אני לא אכחד, הפריבילגיה הזו של חצי משרה היא ללא ספק מהגורמים שמשכו אותי להוראה. אלא שאליה וקוצים בה.
המורות למעשה משלמות על השעות הנוחות האלו בריבית ד-ריבית.
תשלום ראשון: אינטנסיביות העבודה. עבדתי בהיי-טק, כבר עבדתי 10-12 שעות ביום (בתחילת הקריירה). שום דבר לא דומה באינטנסיביות של העבודה כמורה. בקלות אפשר לומר ששער הוראה אחת שקולה לשעתיים של תכנות מבחינת האינטנסיביות.
תשלום שני: שכר. מורות מקבלות מעט כסף מכיוון שהן עובדות מעט שעות.
אבל רגע, לא אמרנו שהשעות הקצרות הן פיצוי על האינטנסיבית של העבודה? בואו לא נהיה קטנוניים.
תשלום שלישי: המשפחה. אם את כבר מסיימת לעבוד כל-כך מוקדם מן הראוי שאת זו שתוציאי את הילדים מביה"ס ותתפקדי גם כעקרת בית בשאר היום.
אבל רגע, לא אמרנו שהשעות הקצרות הן פיצוי על האינטנסיבית של העבודה? לא סיכמנו שהשכר שלנו נמוך כי אנחנו עובדות מעט שעות? די עם הקיטורים, זה משק בית אחד ובעלך למעשה מממן את העבודה שלך בבית.
תשלום רביעי: סגירת קצוות. אבל ההוראה לא נגמרת בין כותלי בית הספר, צריך לתעד את השיעורים במשו"ב, לבדוק מבחנים, להתכונן לשיעורים, להכין עבודות ומבחנים ולהתקשר להורים. מתי? נו באמת, אתן מסיימות לעבוד ב 1:30, יש לכן את כל היום.
אבל רגע, לא אמרנו שהשעות הקצרות הן פיצוי על האינטנסיבית של העבודה? לא סיכמנו שהשכר שלנו נמוך כי אנחנו עובדות מעט שעות? לא סיכמנו שבזמן הזה אנחנו כבר עובדות כעקרות בית במשרה מלאה?
תשלום חמישי: פה ושם בקטנה. מדי פעם, לא יותר מדי, פעם בשבועיים שלושה יש משהו בבית הספר אחר הצהרים: יום הורים, ישיבה פדגוגית, טיול שנתי, השתלמות. אבל אל דאגה, זה אחר הצהריים, מה יש לקטר כאן, אתן ממילא עובדות רק עד 1:30.
אבל רגע, לא אמרנו שהשעות הקצרות הן פיצוי על האינטנסיבית של העבודה? לא סיכמנו שהשכר שלנו נמוך כי אנחנו עובדות מעט שעות? לא סיכמנו שבזמן הזה אנחנו כבר עובדות כעקרות בית במשרה מלאה? לא סיכמנו שבזמן הזה אנחנו צריכות לסגור פינות בהוראה?
תשלום שישי: הכבוד. כמעט כל מורה שומעת בתדירות של פעם בחודש את המשפט הבא: "תאמיני לי, אתן פרזיטיות על חשבוני. אני עובד קשה משלם מיסים כדי לממן את כל שעות הפנויות שלך תתחילו לעבוד כמו כולנו.".
טוב, כבר אין לי מה להגיד...

למה זה נגמר?

מה קרה? קצת קשה אז נשברים? מסתבר שכן.
מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שהיו לי לא מעט תקופות קשות בהוראה לצד הצלחות מסויימות. הייתה מאניה-דיפרסיה. אז למה עכשיו, ככה פתאום דווקא שנראה כאילו דברים מסתדרים לפחות בכיתות ח-ט וגם ב ז משתפרים.
ובכן, אני פשוט מתמוטט, נפשית ופיזית.
הלחץ הוא בלתי נסבל, צריך להספיק להביא את התלמידים לרמה של שאר ההקבצות (או הכיתות ב ז'). התלמידים מרשים לעצמם לא להקשיב ולהתלונן שהם לא מבינים כי אני מורה גרוע. לפעמים אתה פשוט מדבר אל תוך הריק – אף אחד לא שומע, אי אפשר לחזור על שיעורים כי אין זמן. אתה צריך לדאוג שהתלמידים ילמדו, שלא יפריעו לעצמם ולאחרים.
והכי גרוע – חוסר היציבות, השקרים והמניפולציות הזולות. השקעת בילד את הזמן להביא אותו אל דרך הישר, הוא למד השיעור והלך לו טוב, מה יקרה בשיעור הבא? אלוהים גדול. יכול להמשיך ויכול לא. בנוסף צריך לזכור שהתלמיד אף פעם לא יראה את עצמו אשם והוא פשוט יחפש את הרפש הקרוב ביותר כדי לזרוק עליך אם הוא נכשל – "אתה לא עונה על שאלות", "אמרו לי שיש ביטול", "לא אמרת להביא היום אלגברה" ("ולא, אין לי מושג למה שאר הילדים הביאו היום"), "המורה העליב אותי", "לא לימדת את החומר הזה". והכי טוב: "אי אפשר ללמוד בגלל שיש רעש בכיתה", "נכון, אבל אתה המרעיש העיקרי", "אז מה".
די. אין לי כח לזה. בסה"כ רציתי ללמד מתמטיקה ואני מוצא את עצמי מנקה אחרי ילדים בני 13-15 שמחרבנים לעצמם במכנסיים. לפני שהצלחתי להשתלט על הכיתה הייתי בטוח שברגע שאני אצליח כל השמרטפות הזו תהיה מאחורי, עכשיו אני מבין שאני כל הזמן צריך לתחזק את הדרעק הזה. התייעצתי עם המורה שהחלפתי, והיא אמרה שכן, גם אצלה שיש משמעת ברזל היא כמעט כל שיעור צריכה לטפל בנושאי משמעת, חוסר לימוד ועוד מכל הסחי הזה.

רגע, בואו ניזכר למה באתי? רציתי עבודה רגועה עם שעות נוחות, קרוב לבית. טוב, הוראה זה קרוב לבית. עבודה רגועה ושעות נוחות? פחחחח.
כמו שכבר אמרתי, הדבר האחרון שאפשר להגיד על ההוראה זה עבודה רגועה. והשעות הנוחות? כן, אני מסיים ב 1:30 רץ לאסוף את הילדה מבית הספר (וגם היא מסיימת באותה שעה), מגיע הביתה ב 14:00, אוכל, מדיח, טיול עם הכלב, מביא את הילדה השנייה מהגן, מסדר קצת את הבית, מזמין חברות ומקפיץ לחוגים, ארוחת ערב. צריך להכניס את אירועי היום למשו"ב, להכין את השיעורים למחר, להתקשר להורים. וזה לפני שבודקים מבחנים, הולכים להשתלמויות, ימי הורים ועוד כל מיני תופינים שמוסיפים למורים בגלל שיש להם שעות נוחות...
בקיצור – כל הסיפור הזה היה סיוט מתמשך. וזהו. נגמר!
אז מה אני צריך את כל הליריות הזו?

זהו

היום הודעתי לרכזת המתמטיקה בחטיבת הביניים שאני עוזב.

מה עם הבלוג? יהיו עוד כמה ספיחים ושאריות קטנות אבל גם הוא יאלץ להיסגר. החלק הטוב ביותר שלי בהוראה...

עניין של אופי - ספקנות מול החלטיות

הציר השלישי והאחרון שבו אני אבחן את עצמי כמורה יהיה ציר הספקנות מול ההחלטיות וכמנהגנו בקודש נתחיל עם הגדרת הקצוות.
הספקן – אדם שמטיל ספק בכל אמיתותיו, מחשבותיו, אמירותיו ויכולותיו. האקסיומות המגדירות את חייו הן מינימליות. כלפי חוץ הספקן נראה כחסר ביטחון מכיוון שכאשר הוא נתקל בבעיה הוא קודם כל שואל היכן הוא טעה.
ההחלטי – אדם שלא מטיל ספק לעולם בצדקת דרכו, כל הגיג שעבר אי פעם במוחו הרי הוא תורה מסיני. כפי חוץ האדם ההחלטי הוא תוקפן ובעל הרבה ביטחון עצמי.
והיכן המורה? ובכן, לימוד הוא מכשלה קשה – קשה לאדם, לא כל שכן תלמיד, ללמוד ולהבין משהו חדש. כדי שזה יקרה הוא צריך אמון מלא במורה, בדרכו ובדבריו. האמון של התלמיד במורה צריך להתחיל מרגע המפגש. המורה חייב להקרין ביטחון עצמי גבוה מאוד. כאשר תלמיד החלטי לא מבין הוא ישר מאשים את המורה – מורה שהוא פחות החלטי מהתלמיד יראה סימני חולשה של חוסר ביטחון והתלמיד יגיע למסקנה המתבקשת אצל אנשים החלטיים – הבעיה היא באחר. במורה.
והיכן אני? ספקן בן ספקן. אני באופן קבוע מנסה לערער את כל הנחות היסוד עליהן אני מבסס את חיי, ואני גם תמיד מטיל ספק ביכולותי וכאשר ילד אומר שהוא לא הבין אני מניח שלא לימדתי טוב (גם אם הילד דיבר בזמן שהסברתי – שהרי הייתי צריך למנוע ממנו לדבר). החולשה המופגנת הזו מנוצלת לא אחת על-ידי התלמידים (בעיקר ההחלטיים) ומונעת ממני ללמד בצורה סבירה.
אמרה לי אחת המורות המנוסות בבית הספר: "אתה צריך להפסיק לקחת עליך את הכשלונות שלהם". לא יכול - כזה אני.

עניין של אופי - אכפתיות מול מקצוענות

אחרי שאפיינתי את התכונה הבעייתי הראשונה שלי הגיע הזמן להמשיך הלאה.
כדאי לשים לב, אני לא טוען שיש שתי קצוות של חינוך אלא שיש שני קצוות של אופי של אנשים שמורה טוב נמצא בצד אחד שלהם ואילו אני בצד השני ולא רק שאיני בא לשפוט את המורים שאינם כמוני אלא לשפוט את עצמי שאיני כמותם.
הציר השני יהיה אכפתיות מול מקצוענות.
אני הבנתי שאני מתכנת מקצועי כאשר הוצאתי קוד גרוע, כלומר, ויתרתי על עקרונות היופי, הנכונות, השלמות ושאר העקרונות שבגללם רציתי להיות מתכנת מגיל צעיר אבל סיפקתי תוכנה. ומכאן נוכל להגדיר את שני הקצוות:
המקצוען – יעשה את המוטל עליו ללא כל שיקול מעבר להספקת הסחורה, למקצוען אין שום ערך החל על תוצרתו.
האיכפתי – אדם שכל עבודתו מושפעת מערכיו אשר מאפילים לגמרי על הצורך לספק את הסחורה ולא יראה באי הספקת הסחורה כישלון כהוא זה.
ובכן, אם המתכנת המקצועי יודע לספק תוכנה גם כאשר היא אינה טובה מהו המורה המקצועי? ובכן, הוא יודע לחתוך ילדים כדי להביא את הכיתה לרמה המתאימה. אני, לעומת זאת, טיפוס איכפתי, ואם אני רואה ילד שלא מצליח אני פשוט לא עומד בזה ועוצר את הכיתה, מתעכב – בקיצור לא מספק את הסחורה ויכול לגרום לתסיסה בכיתה המשועממת.

בהתחלה זה נראה לי ממש נורא שמורות חותכות תלמידים, שלא יבין, שילך לשלוש יחידות, היום אני מבין שזה כורח המציאות - אם לא תוותר על התלמידים החלשים בסופו של דבר תוותר גם על החזקים (וגם על החלשים). המורה צריך להבין שהילדים הם חומר הגלם והוא צריך להביא את הכיתה לרמה מסויימת.

עניין של אופי – הורות מול ליברליות

מי שעוקב אחרי הבלוג כבר רגיל לעליות ולירידות במצב הרוח וברמת ההצלחה. אז לפי הפוסט הקודם כבר היה אפשר להבין שמצב הרוח לא טוב אלא שהפעם זה נראה עמוק וארוך יותר.
בגדול אני מגיע לתובנה שאולי אני פשוט לא מתאים להוראה מבחינת האופי שלי. אני אבחן מספר צירי אופי בפוסטים הבאים שהם רלוונטים למורה ואנסה למקם את עצמי עליהם. ונתחיל עם ציר ההורות מול הליברליות.
יחסים בין שני אנשים יכולים לנוע על ציר הליברליות-הורות כאשר:
ליברליות – האדם הליברלי ימנע מלהחליט עבור אדם אחר ויניח שמצבו של אדם הוא למעשה התוצאה של אוסף החלטותיו.
הורות – מכיוון שתינוק בן יומו אינו יכול לקבל ולו החלטה אחת האחריות ההורית היא לקבל את כל ההחלטות עבור התינוק.
למעשה השאלה שאמורה למקם אותנו על הציר היא: "עד כמה אני יודע יותר טוב ממך מה טוב עבורך?". הליברל יגיד: "אין לי מושג" (יש ליברלים שיגידו "לא אכפת לי" אבל נעזוב אותם כרגע) וההורה יגיד: "אין לך מושג". כאשר היחס של אדם אחד לאדם אחר שהוא רוצה בטובתו ממוקם על ציר הליברליות-הורות, כאשר המיקום על הציר מושפע מפערי ידע, רמת האכפתיות והאופי של האדם.
מורה בחטיבת הביניים צריך להיות במידה לא מבוטלת הורה. המורה צריך להניח שלילד אין מושג מהחיים שלו ואילו לו, למורה, יש ידע מושלם מה הילד צריך כרגע. המורה יודע שהתלמיד צריך להיות בשיעור, לשבת בשקט, להוציא ספר ומחברת, להקשיב, להעתיק מהלוח, לפתור תרגילים, להכין שיעורי בית ולשאול אם הוא לא מבין. מצפים מהמורה שינצל את הידע הזה ויחליט עבור התלמיד איך להתנהג בכל דקה ודקה בבית הספר, אחרת הילד פשוט לא יצליח במבחנים ויכשל בלימודיו וזה כישלון של המורה.
אני, לעומת זאת, הרבה יותר ליברל, לא רוצה – שלא יבוא לשיעור, שלא יקשיב ושלא יעשה שיעורים – החלטה שלו. אח"כ שיישא באחריות הכישלון שלו במבחן.
מה שאומר שהאופי הליברלי שלי לא מתאים לציפיות מהמורים שלא רק ידאגו להעביר את החומר אלא גם ידאגו שהילדים ירצו ללמוד – שיאכפו משמעת של הגעה, תפקוד ועשיית שיעורים, שיורידו מחסומים פסיכולוגים של חוסר רצון ללמוד, שיטפלו בבעיות חברתיות. הקניית החומר הנלמד היא חלק קטן מעבודת המורה. עם החלק הגדול והמשמעותי של קבלת ההחלטות עבור התלמידים יותר קשה לי.