חזרנו

יומני היקר,
מזמן כבר לא עדכנתי אותך בנעשה איתי ובבית הספר. לא, זה לא בגלל שלא היה במה לעדכן, נהפוך הוא, קרו כל-כך הרבה דברים שפשוט לא מצאתי את הזמן. במה אני אתחיל, בכך ששוב אין לי זמן לנשום ואפילו לא לכתוב ביומני האהוב? בכך שכיתה ט' היה בוחן נורא ואיום והבנתי שהילדים צריכים יותר תרגול בכיתה וכאשר עשיתי תרגלתי בכיתה היה נהדר? עם כיתה ז' שלא הצלחתי להשתלט עליה אבל בשני השיעורים האחרונים המצב השתפר? עם בנות כיתה ח' שמוציאות 99 בבוחן ומתלוננות שהן לא יודעות את החומר ושאני לא יודע ללמד (ככל הנראה כי חברה שלהן הוציאה 60)?
לא, אני אתחיל ישר מהמבחן שהיה בכיתה ח'. וכיתה של בנות כמו כיתה בכיתה של בנות – תמיד מעניין. ומה יכול להיות מעניין יותר מלתפוס את הילדה הבעייתית ביותר בכיתה מעתיקה על חם - עם הפתק ביד?
"סליחה, מה יש מתחת לשולחן?"
"שום דבר" (תנועות ידיים זריזות מנסות להסתיר משהו)
"תוציאי בבקשה את הפתק שיש לך בכיס" (בכיס הקפוצ'ון, כזה שפתוח משני הצדדים)
"אין לי כלום" (שוב תנועות ידיים שמנסות להיפטר מראיות)
אני מחפש על הרצפה ולא רואה כלום. "איפה מה שהיה לך בכיס"
"לא היה לי שום דבר"
"קומי בבקשה. כן, קומי. קומי עכשיו, תכף ומיד!"
והנה צונח לו הפתק... עם התשובה לאחת השאלות... שקט. דממה.
"זה לא שלי, לא יודעת מאיפה זה הגיע הנה. זה אפילו לא הכתב שלי. The man was already dead when I got here."
מה לעשות? לפסול בו במקום? לתת אפשרות לסנגוריה? לא יודע. "טוב, סיימי את המבחן ואחר-כך נראה".
אחרי המבחן היא מראה לי כמה היא למדה בסוף השבוע לקראת המבחן. כאשר ביקשתי ממנה להיות כנה איתי ולומר לי מה היה שם היא נשבעה בכל היקר לה שממש אין לה מושג מה זה הפתק הזה, היא פשוט ראתה משהו על הרצפה וקראה אותו. איך קרה שבפתק הזה הייתה כתובה התשובה לשאלה במבחן (בטור המתאים) שהיא לא ידעה? ככל הנראה נס. "טוב, אני עוד אחליט מה אני אעשה". בכי. החברות ישר תוקפות אותי ואומרות שאני לא אנושי ואם היא נשבעת במשהו אני חייב להאמין לה. זה ממש לא יפה מה שאני עושה לה.
אחרי כשעתיים אני מקבל טלפון מהאמא. חשוב לציין שאני בקשר עם האמא והיא ממש תומכת בי ומנסה לגרום לילדה להתנהג כמו שצריך וללמוד מתמטיקה.
"תראה, היא טעתה. אבל היא באמת למדה קשה ואני רואה שינוי בתפיסה שלה ואם עכשיו תפסול לה את המבחן אני חוששת שתהיה רגרסיה".
"מה אני אגיד לך? הילדה עברה על חוקי בית הספר ואני העברתי את ההחלטה למעלה, לרכזת השכבה שתחליט".
"טוב, אם זה ככה אני מניחה שזה אבוד. חבל".

בערב התכתבתי עם רכזת השכבה והיא הבהירה לי שההחלטה היא כולה שלי. אין תקנון בית-ספר? אין חוקים? אין עונשים קבועים בחוק? כלום. הכל אתה. וואו. טוב. ניקח את החוק לידיים (אם כבר נותנים לי). אז בהתייעצות עם רכזת המתמטיקה החלטתי על עונש מידתי (בניגוד לעונש חינוכי), כלומר עונש פרופורציונלי למידת הרווח של העבירה ולהוריד עשר נקודות מהציון הסופי עם מכתב מעקב לתיק האישי.
קבעתי שיחה עם ההורים וגם הודעתי לאם על העונש. היא הודתה לי. השיחה הייתה לאקונית משהו כאשר הודעתי על העונש והבהרתי שהוא קל אבל הוא גם עונש על תנאי כי בפעם הבאה שהילדה תיתפס העונש יהיה חמור יותר. עברנו ללימוד המתמטיקה באופן כללי, ההורים היו לגמרי בצד שלי והילדה "נכנעה". הרושם שלי היה שלא יהיה שינוי משמעותי אבל בשיעור הבא היא הייתה יותר רגועה. כלומר, עדיין לא תלמידת השנה, אבל לפחות לא חוצפנית וגם קצת פעילה.
אופטימיות זהירה.