עשינו מועד ב' בבוחן בחזקות.
נתחיל בדברים הרעים – שישה תלמידים שנכשלו לא ניגשו בכלל למועד ב'. מבין ה 16 שכן ניגשו לשמונה לא היה מושג – הם לא למדו, אולי הם קיוו שמועד ב' יהיה יותר קל והם ישפרו ציון.
אבל – שמונה תלמידים אחרים פשוט קרעו את התחת, למדו והצליחו. חלק מהתלמידים הם גם מאוד דומיננטים מה שיצר בכיתה אווירה של הצלחה (בניגוד לבוחן הקודם). ילד אחד, שהוציא 83 בבוחן הראשון ניגש לשפר והוציא 99. ילד אחר ששיפר מ 63 ל 85 ביקש לגשת גם למועד ג'.
בתום השעור העוקב, בהכנה למבחן המסכם, רשמתי את הילדים שרוצים לגשת למועד ג' – הזכרתי להם שגם בבוחן וגם במבחן המסכם "90 זה נכשל", ילד שהצליח לשפר מ 40 ל 96 אמר לי: "נו, אתה ממש מגזים" (הפעם עם חיוך).
שאלתי: אתה תסכים לעבור ניתוח עיניים אצל רופא שקיבל 70 במבחן ברפואת עיניים? לנסוע על גשר שהמהנדסת שתכננה אותו קיבלה 60?
התלמיד: לא. אבל אנחנו רק בכיתה ח'.
אני: כאן זה מתחיל.
לקראת מועד ג', שיהיה בשבוע של המבחן המסכם, שלחתי להם דפים שהם צריכים להגיש לי כדי לקבל לגשת לבוחן. מבחינתי שיהיו מאה מועדים – כל עוד הם מבינים שהרף לא יורד אליהם אלא הם אלה שצריכים לעלות אליו. נושא החזקות הוא גם חלק מהמבחן המסכם כך שזו בעצם הכנה גם אליו. אולי אני טועה אבל יש לי הרגשה טובה שהם מתחילים לקבל מוטיבציה להצליח.
טוב, בטח הפוסט הבא יהיה דכאוני...
אני מאחל לך הרבה הצלחה
השבמחקאתה ממש דון קישוט
מסיר את הכובע בפניך.
השבמחקמדהים.
לתת להם כמה הזדמנויות שהם רוצים רק שילמדו את החומר.