אתמול באה המורה שהחלפתי אותה לביקור. מדהים. הילדים אוהבים אותה מאוד והם שקטים לידה. הם (וההורים) מדגישים כל הזמן שכאשר היא לימדה הציונים שלהם היו הרבה יותר טובים. למה? איפה טעיתי? אני ללא ספק יודע את החומר, אני גם חושב שמערכי השיעור שלי הם טובים, אני עונה לשאלות, מחזיר מבחנים מהר, נשאר לעזור בהפסקות, בחנים פרטיים אבל בכל זאת משהו חסר.
למשהו הזה, לפי הבנתי, קוראים: שקט.
יש את הטרור, הוא עבד ברמה מסויימת – אבל הילדים טוענים (וכנראה בצדק) שהמורה הקודמת לא הענישה כל-כך הרבה, בכלל, אף מורה לא רושם כל-כך הרבה הפרעות. "למה אתה מגזים?"
אני מתקשר להורים, אבל גם כאן אני ככל הנראה חריג, לפחות לפי תגובת ההורים אף מורה לא מתקשר אליהם כל-כך הרבה.
אז מה הסוד? למה כאשר מורה אחרת נכנסת לשיעור יש דממה? למה כאשר אני נכנס הרעש גובר? זו לא הענישה – חייב להיות משהו אחר.
חככתי בדעתי כל הלילה, האם יכול להיות שטעיתי? האם הוראה היא תחום שלא מתאים לי? אבל הבוקר נראה לי שעליתי על משהו. כאשר מורה מדברת עם תלמיד זה כמעט אף פעם בלי חיוך, עם מבט נוזף משהו וקול תקיף למדי (לאו דווקא צעקה – אבל קרוב). התלמידים מקשיבים. אני לעומת זאת, מחייך, מדבר בנימוס, ברוך. התלמידים לא מקשיבים. למען האמת, לפני שנכנסתי להרפתקה הזו אמר לי עמית לעבודה, טיפוס חביב ביותר, שכאשר הוא לימד בעברו הוא פשוט אף פעם לא חייך – וזה עבד מושלם. רק לקראת סוף השנה הוא נתן חיוך קל והילדים התמוגגו. יכול להיות שזה לא היה הטרור שהשתיק אותם אלא העצבנות ששידרתי?
אני כנראה אצטרך לנסות גם את זה, אבל איך? החיוך, הרוך בדיבור הם חלק ממני. יכול להיות שאני לא מתאים למקצוע? למען האמת, כבר עשיתי את זה בעבר, כאשר גייסתי טירונים בבקו"ם – שום חיוך, הייתי קשוח לגמרי, שיחקתי את התפקיד מושלם. אבל אז היו לי משקפי שמש – דיסטנס.
טוב, לא באנו להנות. לשיעור הבא יגיע מורה אחר – קשוח ועצבני.
יכול להיות שזה כבר מאוחר מדי לשנה הזו, הם כבר מכירים מורה אחר, חייכן, אבל חייבים לנסות, לפחות להתאמן לקראת השנה הבאה.
