הנה זה בא, עוד יומיים זה מתחיל – שנת הלימודים החדשה. הלילה כבר היה לי סיוט שלא הספקתי לכתוב את דברי הפתיחה שלי לשיעור הראשון (ציפיות, נהלים וכו') והשיעור מתנהל רע מאוד עם הרבה מאוד רעש ובלגן ואף אחד לא מקשיב. התעוררתי עם זיעה קרה והחלטתי שהיום אני כותב את דברי הפתיחה ואם יש בלגן כמו בחלום אני מחזיר טלפון לציידי הראשים שהתקשרו אלי בשבועות האחרונים לחלץ אותי מהבוץ הזה....
טוב, ואחרי פריקת התסכול ההזוי נגיע למחשבות על משמעת. כמו שאני מבין כדי למנוע בעיות משמעת (במקום לדכא אותן) המורה צריכה שהיחס בינה לבין התלמידים יהיה מורכב משני דברים:
א. שהתלמידים יראו בה דמות נישאה, כלומר, מרוחקת במובן הטוב של המילה, בעלת ידע, בעלת השפעה.
ב. שהתלמידים ירגישו שלמורה אכפת מהם, מכל אחד ואחת מהם, כך שהיא עבורם חצי-אמא.
בנוסף, הבנתי שהמורה נשפטת כל שיעור על מעשיה הלא ישירים, כלומר, על טון הדיבור, ההתנהגות המראה ועוד.
התובנה הזו מביאה אותי להחלטה שאני צריך למצב את עצמי בצורה מסויימת, מיצוב שצריך ללכת איתו כל השנה. נראה לי שאני בוחר את מיצוב ההצלחה, את הפילוסופיה שמתמטיקה זה קל ואני הגעתי ממרומי האולימפוס ואעזור להם לעבור את המכשול הנוראי שהם רואים במתמטיקה (אני מלמד גם הקבצה ב1).
מן הסתם אני אצטרך לעבור מחסור פסיכולוגי של צנעה עצמית אבל זו העבודה, אני גם אצטרך להשוויץ בעברי המפואר בהיי-טק.
נדמה לי שכדאי להתחיל בזה שאם ירדת למהאוליפוס, כדאי לכולם לסתום מפני כעסך. או אז, כשיכירו כולם בכוחך, תוכל להראות להם שבעצם ירדת עלי אדמות כדי לעזור להם.
השבמחקבהצלחה ובטח לא יהיה יותר גרוע מהסיוט כך שהחלק ההכי קשה כבר מאחוריך